סושי

לפתע קפצה עלי הג'ננה והחלטתי שאני רוצה להכין סושי לארוחת ערב של יום שישי.

לא שאי פעם אכלתי סושי (אני לא אוכלת דגים) ולא שאני בטוחה שהאורחים לארוחת הערב יאהבו את המאכל, אבל אני, כשתוקפת אותי הג'ננה אפילו אלוהים לא יעזור. סושי אני רוצה וסושי אני אכין.

כלל ראשון בלי דגים.

כלל שני, להשתדל שיהיה כמה שיותר קרוב למשהו אכיל.

או קיי, יצאתי לדרך.

הלכתי לחפש מצרכים בסופר הקרוב לביתי. לא היה כלום, רק שקית חצי קילו של אורז סושי אורגני במחיר מופקע.

קניתי אלא מה?

ואז נסעתי לסופר הבא. פסעתי לאורך קילומטרים של מדפים, שחקתי סוליות נעליים עד דוק ו.. נאדה, כלום.

המשכתי למכולת הגדולה האיזורית, זאת שכולם אומרים שיש בה הכל, מצאתי שם אורז סושי במחיר הגיוני יותר וחוץ ממנו, כלום.

מיואשת החלטתי ללכת לסופר אחר, ששייך לאחת הרשתות המתווכחות כל הזמן מי יותר זולה. לא שבאמת חשבתי שאמצא שם משהו.

ובאמת, נכנסתי והלכתי ישר למדפי החומץ, בחיפוש אחרי חומץ אורז שהחלטתי שבלעדיו אין סושי וזהו. לא מצאתי כלום. כלומר מצאתי חומץ רגיל (ממה לעזאזל עשוי חומץ?) מצאתי חומץ תפוחים וחומץ בן יין אדום, אבל חומץ אורז לא.

החלטתי שאין ברירה ואני חייבת לדחות את התוכנית עד שאגיע לחנות ההיא בעיר הסמוכה שאמרו לי ששם יש.

ואז בהמשך המדך, בפינת המדף היו מונחים חומץ אורז ואורז, מחצלת גלגול, דפי אצה, מירין, ג'ינג'ר כבוש וואסאבי. וואו!

קניתי הכל, חוץ מוואסאבי.

חזרתי הביתה עולצת וצוהלת, בדקתי מתכונים עד שהתקבעתי על אחד, זה שלא הכריח אותי לנפנף על האורז במניפה בזמן שאני ממפרידה גרגר מגרגר (בעדינות! לא בערבוב!) ומפזרת מעל תערובת החומץ הסוכר והמלח, ופצחתי במלאכה.

אני גאה לומר שהכנתי אורז למופת, טעים ברמות ודביק עד יאוש.

אחרי שהאורז התקרר מעט חתכתי ופרסתי דקיקות אבוקדו, מלפפון ,גזר ופטריות והייתי מוכנה למלאכת הרכבת המנה.

פרשתי אצות הנחתי שכבת אורז, אחר כך ירקות, גלגלתי , הדקתי ולבסוף גם חתכתי וסידרתי יפה על צלחת הגשה. כמה בדרך הרגילה וכמה עם האורז בחוץ, אינסייד אאוט, ועוד עיטרתי אותם בשומשום שחור ונאה.

בקעריות בצד שמתי רוטב סויה ומעט ג'ינג'ר כבוש.

יצא די נאה לעין, לא ככה?

בשעה היעודה הגיעו האורחים, התפעלו מהמראה אבל לקחו להם דוגמית לצלחת בחשש מסויים.

גם אני לקחתי לי עיגול אחד נחמד.

טעמתי אותו ומייד הצטערתי על זה. הריח של האצה היה יותר מידי בשבילי, והמרקם שלה גם.

באלוהים, מה חשבתי לעצמי?

אם כולם אוהבים זה בהכרח אומר שזה טעים? הרי הוכח עם דגים שלא כך היא.

האורחים סיימו את מנתם בזהירות ולא ביקשו עוד, מלבד זו שאוהבת סושי במוצהר שאמרה שהוא פשוט מעולה למרות שאין בו סלמון.

ואני, למדתי את הלקח שלי.

לא מכינה יותר סושי בחיים.
וגם לא אוכלת.

דברים שרואים בהליכה 5#

ביום של גשם וסופות רעמים בודדות (אני תמיד מרחמת על סופות הרעמים, הן נשמעות כל כך בודדות) יצאתי להליכה מהירה, אחרי יותר מידי ימים שבהם לא הלכתי.

השביל הלא סלול היה רטוב אך לא דביק ועלה ממנו ריח של אדמה רטובה ושל עצים ספוגי מים, הצמחים נצצו מטיפות של גשם קודם והפרגים סגרו עלי כותרת והרכינו ראש עד יחלוף זעם.

מרחוק הדהדו לי רעמים, רודפים זה את זה ומתגרים בי להעז להתרחק עוד ועוד מהבית.

השמיים הלכו והאפירו , הרמתי מבט והרגשתי כמו בחוץ לארץ.

בהמשך הדרך תכפו הרעמים והתעצמו והתקרבו. הריח של הגשם הלך והתחזק והלחות הקרירה שנישאה באויר צרבה לי את דרכי הנשימה.

לא רחוק מעבר לפסגה גלש ערפל במורד, מסתיר והולך את כל מה שמתחתיו.

האור הנפלא הזה של טרום גשם והצבע המיוחד שיש רק בימים הרטובים הקיפו אותי ולכמה רגעים שכחתי הכל, ורק הלכתי בתוך כל זה, והנשימות שלי והדופק שלי השתלבו ברעמים המתגלגלים ההולכים וקרבים.

ירדתי בירידה ופניתי הביתה, היתה לי תחושה שכדאי לי להבין את הרמז.

עשר דקות אחרי שנכנסתי הביתה נפתחו שערי שמיים וגשם שוטף וסוחף ירד בכל הכוח.

יצאתי החוצה ועמדתי מתחת לפרגולה בכניסה עם כוס קפה ביד, מתפעלת מהגשם ושמחה שאני יבשה.

7 שנים זה מספיק?

כל הבוקר התלבטתי האם מגיע לאנס המפורסם במדינה להענש בעונש חמור או שמגיעה לו הקלה.

הדחף הראשוני, הפרמיטיבי שלי הוא להגיד – יאללה, בואו נזרוק אותו לחדר סגור עם 40 נשים שנאנסו, הוא כבר לא יצא משם. והוא בהחלט יקבל את עונשו. זו היתה המחשבה הראשונה. מאיזו סיבה שלא הצלחתי לפענח הוא מצליח להכעיס אותי במיוחד, הוא מעורר בי דחפים אלימים.

אבל אני מוכנה להתפשר, אם לא חדר עם ארבעים נשים שנאנסו, אז לפחות ארבעים שנים בפנים, בלי חנינה ובלי הקלה בעונש.

זה היה הדחף הראשוני והמחשבה הראשונית שעלתה בי בכל פעם שהוזכרו תיאורים חלקיים של מעשיו בתקשורת בבוקר הזה של מתן העונש.

אבל אז באה המחשבה הבוגרת והלב הרחום (אני מרחמת על עכבר במלכודת כאשר אני רואה את עיניו החרוזיות מתרוצצות בבהלה) הסתכלתי על תמונותיו וראיתי איש שעולמו חרב עליו ותהיתי האם לא נענש מספיק בעצם הירידה מגדולתו ובהשפלה הציבורית שעבר.

אחרי שהתהלך בין מנהיגי עולם ושמו נכתב בספרי ההיסטוריה כנשיא, איבד הכל והפך לנשיא האנס מעורר הסלידה, זכור לשמצה ולדראון עולם. זה בטח עונש מספיק לכל אחד ובמיוחד לזה שליבו גבה ולפתע המציאות כפתה את עצמה עליו. סוג של אונס ע"י המציאות.

אך לא, מטרת העונש היא לא רק להעניש את העבריין אלא גם להרתיע ולמנוע מאנשים אחרים לחזור ולעשות את מה שעשה, לכן אולי אין ברירה, כי אי אפשר לשדר לנבחרי הציבור שעצם השפלתם היא עונשם אם יתפסו בקלקלתם. מה יתריע את בעלי השררה שיכורי הכוח?

התערבנו בעבודה מה יהיה עונשו לפני שפורסם.

אני אמרתי שזה בטוח מעל חמש שנים.

זו שנאנסה אמרה שלא יותר משלוש. מתוך חוסר אמון במערכת אמרה את זה. וזה הכעיס אותי עוד יותר. העמדה החלשה וחסרת האמון במערכת הזו של אשה שבשום קנה מידה ובשום הקשר אחר אינה חלשה ואינה תבוסתנית.

את שבע השנים חגגנו בחיבוק, כאילו אנחנו הנפגעות, כאילו אנחנו אותיות מהמשפט. אולי מעולם לא פגשנו את קצב ולא נפגענו ממנו אישית. אבל מי שנפגעה מינית ומי שנאנסה לעולם תיקח אישית כל אונס.

היא אמרה שבשמחה תביא לי את השוקולד שעליו התערבנו.

לקראת הצהריים הבנתי מה הפריע לי כל כך.

לו רק היה מודה באשמה ומכה על חטא. לו רק היה מתפלש בעפר ומתחנן לרחמים, או אז היה ליבי נכמר עליו.

זו גבהות הלב והמשך הטחת האשמה בקורבנותיו שמקוממת אותי.

ההסתתרות מאחורי הטיעון העדתי (היית נשיא המדינה לעזאזל, אתה כבר לא יכול להשתמש בנימוק הזה!)

ההסתתרות מאחורי הרבנים והתפילות והדת.

חוסר הנכונות להכיר במה שעשה, להבין שקורבנותיו הן הן הקורבנות האמיתיים, אולי אפילו חוסר היכולת לראות אותן כאדם, בדיוק כפי שלא ראה אותן כאשר השתמש בהן לסיפוק תאוותיו בלי התחשבות בבקשותיהן ובמצוקתן.

על זה מגיע לו הרבה יותר משבע שנים בכלא.

לו רק היה בן אדם.

גם כן פורים

בדרך כלל אני דווקא אוהבת את פורים, זה החג הידידותי והחביב עלי מכל החגים כולם, אולי מלבד שבועות שהוא חג אגדי ונפלא.

בפורים יש את כל מה שאני אוהבת, חגיגות ושמחה ואפשרות לגיטימית להחצין צדדים שבדרך כלל אסור או שאני מתביישת בהם.

(פעם אחת בפורים חבשתי כובע גבוה שחור מחודד. וגם גלימה שחורה ארוכה.

שאלו אותי: התחפשת למכשפה?

אמרתי: כן.

אמרו לי: אבל למכשפה את הרי לא צריכה להתחפש….

אמרתי: אני רק מחדדת ככה את הנקודה).

אני אוהבת את הממתקים והשמחה מסביב והחל מגיל ההתבגרות אני אוהבת גם את השתיה עד לא ידע.

דווקא השנה הרגשתי עצובה מאד בימים שלפני מסיבת החג. לא התחשק לי לשמוח כל כך, היו הרבה דברים שהעיבו והעיקו. רציתי להתכרבל לי בבית וקצת ללכת לאיבוד עם הגמל, מרוב שרציתי שקט ושלווה בסופו של דבר ביליתי חלק נכבד מהחג על הברכיים מחבקת את האסלה ומייחלת לסוף מהיר ופחות מייסר.

הגמל דווקא התעקש שאלך למסיבה עם תלם ושארקוד ואשמח. הסכמתי ללכת בתנאי שיחכה לי בבית כשאחזור.

הוא הסכים, לכן הלכתי לתלם לפני המסיבה ושתיתי קצת יין כדי לשפר את המצב רוח ולהכנס למוד של מסיבה. היו אצלו עוד כמה אנשים והיה די משעשע. אחרי שתי כוסות יין הייתי בשלה ללכת הביתה ולהתכרבל עד שהגמל יבוא, אבל מכוח האנרציה המשכתי עם החבורה למסיבה.

המסיבה דווקא היתה טובה למדי. המוזיקה היתה לטעמי רוב הזמן והשתיה זרמה כמים. החלטתי ללכת על וודקה כיוון שראיתי את הברמן פותח בקבוק אבסולוט חדש. גם המחיר היה יותר מסביר, אז לא הססתי.

שתיתי ורקדתי ואז שתיתי עוד קצת. לא יותר מידי. ככה לפחות חשבתי עד שהרגשתי שזה ממש כמעט יותר מידי ותיכף לא אוכל להגיע הביתה. רקדתי עוד קצת ושתיתי הרבה מים, וכשזה לא עזר הלכתי הביתה.

הגמל כבר היה אצלי, במקלחת. הצטרפתי אליו.

זה הדבר האחרון שאני זוכרת עד לרגע שבו מצאתי את עצמי על הברכיים עם הראש באסלה מקיאה את נשמתי ומצטערת על העובדה שאני עדיין בהכרה.

הגמל אומר שקרו כמה וכמה דברים בין המקלחת המשותפת לחיבוק האסלה. אני לא זוכרת כלום, ממש כלום.

הוא אומר גם שאמרתי לו דברים שמעולם לא אמרתי קודם ושזה רק אומר כמה דברים אני שומרת בפנים ומשחררת רק כשהאלכוהול מוריד את כל המחסומים שלי. הוא לא מוכן להגיד לי מה אמרתי. זה מלחיץ אותי נורא. מה כבר יכולתי להגיד לו שהוא לא רוצה לדבר עליו? מה כל כך מאיים ומפחיד? מה כבר חשפתי על עצמי שלא הייתי מוכנה להגיד בשום מצב אחר?

בכל מקרה הוא היה ליידי במקלחת ,שטף לי את הפנים במים, כיסה אותי במגבת כשלא הסכמתי לקום מהרצפה, השקה אותי במים, לקח אותי למיטה ושוב לשירותים כשהייתי צריכה שוב להקיא ובעיקר לא נגעל ממני.

ברור שבמצב מפוכח יותר לא הייתי מרשה לו או לאף אחד אחר לראות אותי במצב כזה, אבל כאמור לא הייתי פיכחת או פיקחית במיוחד בשלב זה של חיי.

בסופו של דבר נרדמתי כמו אבן עד הבוקר.

בבוקר הייתי עצובה עוד יותר על הערב שהרסתי וכל הגועל ששהעברתי את הגמל ואת עצמי.

הגמל עצמו לא היה שותף להרגשתי, אבל הוא גם לא היה שותף לתחושת החולי, הסחרחורת הבחילה והחום שמהם סבלתי כל היום כולו.

היום התחלתי להתאושש. רק העובדה שאני לא יודעת מה אמרתי לגמל וכיצד זה ישפיע על יחסינו מציקה לי.

שלוש מסקנות עולות מהסיפור:

1. אין טעם לשתות כשהמצב רוח כזה גרוע, זה לא עוזר.

2. וודקה אבסולוט במחיר סביר מאד היא וודקה מזויפת שעלולה לגרום להרעלת אלכוהול. לא מומלץ.

3. אני כנראה אף פעם לא אלמד לקח.

פרויקט הצ'כונה של שצ"ה

שצ"ה פצחה בפרויקט מרתק של תיעוד שכונתי, בעיניים אחרות, אישיות.

אצלי העניין הוא בטבע. פחות מענינים אותי מבנים, מאד מענינים אותי אנשים, אבל לא אצלם מישהו ואחשוף אותו ללא רשותו, כך שזה משאיר לי לצלם את מה שמרחיב את ליבי מנחם וגורם לי להרגיש שלמה יותר – מה שסביבי.

כשאני יוצאת להליכות זה תמיד בטבע, הליכה ספוגה במראות וריחות, מלווה בפסקול של שירים שאני אוהבת שמתנגנים לי באוזניות

אני אוהבת לראות את השינויים האינסופיים שחלים בטבע הפראי וגם במעשה ידי אדם, שינויים של עונות השנה.

את השביל הזה צילמתי בשלהי הקיץ שעבר, יבש ומאובק וקיצי מאד, צילמתי בשעות אחר הצהריים , קצת לפני שקיעת השמש. שזו השעה היחידה האפשרית להליכה בחום הקיץ שאפשר גם לצלם בה.

התמונה השניה צולמה עכשיו, בסיומו של החורף, כשהירוק צהוב של החרדלים מקשט את השביל והאור חי ובוהק וטרי ונקי יותר.

אפילו העפר היבש נראה נקי וחי יותר בסופו של החורף.

עוד מעט הגלגל יסתובב שוב והשביל יחזור להיות יבש ומאובק ואפור ואני אחכה לחורף הבא, לגשם שירד ואעקוב אחרי הנביטה של הצמחים הרכים והמהירות שבה הם מנצלים את הגשם והשמש על מנת לצמוח הכי מהר, הכי חזק והכי גבוה.

צלצולים

כשאני מאד מוטרדת מהדברים הגדולים באמת, אני בורחת לשטויות.

כמו למשל העובדה שהסלולארי חזר מהתיקון נטול כל זכר ליומן. כל התאריכים שנשמרו בקפידה התנדפו כלא היו.

לא יודעת איך אזכור עכשיו את כל הימי הולדת ואירועים שהתגאיתי כל כך בזכירתם. אין לי סיכוי.

וגם הצילצולים הלכו, לא תמיד ניתן לשחזר את הצילצולים, כי לא ניתן למצוא אותם.

הכי הצטערתי על הצלצול של הגמל, אז חיפשתי אותו בקפידה ברחבי הרשת ולבסוף מצאתי אותו מחדש.

אחר כך חשבתי שבחרתי לו מראש צלצול תבוסתני ושאולי אני צריכה לחפש צלצול אחר. לא שנראה לי שאחפש צלצול אחר כי התרגלתי וגם מצאתי שוב.

אם הייתי מאמינה בכל מיני דברים רוחניים בטח הייתי משתכנעת שהחלפת הצלצול תביא לשינויים , אבל אני לא מאמינה, אז נשאר צחוק הגורל, של פיטר רוט, שיהיה.

את שאר הצילצולים לא מצאתי אז החלטתי להחליף.

לאנשים שקשורים לעבודה בחרתי את נכון להיום של זוהר המלך.

למשפחה בחרתי את גברת פלפלת, זאת מהסדרה.

נראה מה אמצא בהמשך, אשמח לקבל רעיונות נוספים.

בצהרי היום התבטלה לנו איזו פגישה בעבודה, ידענו על כך מבעוד מועד, כלומר מאתמול. ישבנו וחשבנו מה נעשה בשעה וחצי שהתפנתה ואז קפץ יצר הרע(כלומר אני) ואמר – מסעדה. זה מאד לא מקובל לצאת מהעבודה בשעות האלו לאכול. אבל התפנתה שעה וחצי.

אז לא מילאנו אותה בעבודה, אלא יצאו למסעדה שנפתחה לא מזמן ואכלנו עד קוצר נשימה.

ומאחר ומדובר בשלוש נשים אז גם דיברנו וצחקנו עד שבכינו. ועכשיו אנחנו חזרה בעבודה ועדיין אין לי במיוחד מה לעשות. אני לא מתלוננת.

רעידת אדמה ביפן

אני קוראת בעמודי החדשות שזו הרעידה הכי חזקה שנרשמה אי פעם, מאז התחילו למדוד רעידות אדמה, או שהיא השביעית החזקה שהיתה אי פעם, רעידות המשנה הם בעוצמה 6 , עוצמה שהיתה ממוטטת פה חמישים אחוז מהבתים אם לא יותר. ושם הן חוזרות שוב ושוב כמעט כל שעה.

בצילומים החוזרים על עצמם רואים תמונות של גל צונאמי בלתי נתפס בגודלו זורם קדימה וגורף איתו את כל מה שבדרכו , רואים תמונות של אחרי הגל, של ההרס שנשאר אחריו. תמונות אימה שמגמדות כמעט את הצונאמי של 2004.

הכור הגרעיני היפן התפוצץ או רק דולף , ענני עשן מתפרצים ממנו בצילום מבעית.

מדענים אומרים שהאיים היפניים זזו בשני מטר וארבעים סנטימטר מעוצמת הרעידות וכדור הארץ זז מצירו.(איך הם יודעים? איך מודדים את זה?)

ויש תחושה של אסון מאיים כמו עננה שחורה המתקדרת מעל הראש.

זה מפחיד ומאיים, כיצד כל זה ישפיע על העולם ועלינו?

מה תעשה הדליפה הגרעינית?

מה תעשה התזוזה על הציר?

הגמל מסמס לי – 2012 , זוכרת?

שירות תיקונים לסלולארי

למרות שהבית חיכה לי אתמול אחרי קצת יותר מעשר שעות עבודה, החלטתי לנסוע לתת את הסלולארי לתיקון, כי אחרי הכל, מילא שתיפקודים חסרי חשיבות כמו קבלת שיחות והודעות סמס לא נקלטים כסדרם, הבעיה הדרמטית יותר היתה שהמצלמה הפסיקה לעבוד אחרי נפילה אחת יותר מידי של הטלפון המסכן. (ואיך אצלם לכם רקפות וציפורים, איך?) לכן החלטתי לא להתפנק ולצאת לדרך.

בחוץ ירד גשם זלעפות והאור שאחרי השקיעה התעמעם עוד יותר בגלל העננים והגשם, אבל זה בסדר, אני אוהבת לנהוג בגשם, אני אוהבת לנהוג בגשם כשאני לבד והאוטו מחומם היטב, שירים נהדרים ברדיו (שמתם לב שבגשם תמיד יש שירים נהדרים?) והגשם ממסך את העולם ממני, כך שאני מרגישה לבד.

נסעתי לי, לא מהר מידי ושרתי עם הרדיו בקול רם.

וכך הגעתי במצב רוח מרומם למרכז השירות הסגול.

בפנים כמו מסיבה, המוני אדם ישובים על כל כסא ובדל ספה שבנמצא, כולם מדברים ומשוחחים כאילו באו לבלות שם. מייד הצטערתי שבאתי לבד, הבנתי שלפי הנראה לעין צפויה לי המתנה ארוכה. הקשתי על מסך המגע בכניסה את מספר הסלולארי וחיפשתי את השירות שאני רוצה, לא מצאתי תיקונים ואדם שעמד מאחורי אמר בחוסר סבלנות שאם אני צריכה תיקונים אני צריכה לרשום 'טכני חברות', נו טוב, האמנתי לו והקשתי כפי שאמר. קיבלתי את המספר המרשים 632.

הצצה מהירה לאחד המסכים גילתה לי שהמספר שמטופל עכשיו הוא 631, לפעמים יש לי מזל.

לכן נכנסתי והתיישבתי על ספה שהתפנתה בשלוות נפש ואפילו בקצת התנשאות על אלה שלא שפר גורלם כמוני ושנידונו להמתנה ארוכה וחיכיתי.

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי

בנתיים התחלפו מספרים על המסך, אבל לא מספרים שמתחילים ב631 אנשים שבאו אחרי כבר קמו והלכו לקבל שירות ואני עדיין ישבתי.

העברתי את הזמן בניסוח מכתב תלונה חריף ביותר על השירות העלוב, אבל גם אחרי שסיימתי לכתוב אותו בראשי, אחרי חידדתי את המילים ושייפתי שורות מחץ, עדיין לא עלה מספרי בגורל.

בסוף קמתי, והחלטתי שאני לא מחכה פה אפילו עוד דקה, אני הולכת הביתה למרק החם שמחכה לי. לא אכפת לי הטלפון, אני אתקשר לחברה העלובה ואצעק עליהם צעקות אמיתיות פורקות מתחים.

קמתי מהספה והכתפתי את התיק, ובדיוק בשניה הזו קראו במספר שלי.

נו אז הלכתי לעמדה, אלא מה?

בעמדה חיכתה לי נציגת שירות כל כך הרה שלא יכולתי אפילו לכעוס עליה. הסברתי בהברות בודדות את התקלה ונתתי לה להחליף לי לטלפון זמני.

זה לקח עוד עשרים דקות.

ביום ראשון אני צריכה ללכת לקחת את הטלפון מתיקון.

הו, תן לי כוח!

יום סערה.

כבר תליתי את הכביסה בבוקר השכם.

כבר הנחתי את השלט של הטלויזיה במקום.

כבר הכנסתי את הכלים למדיח ונתתי לו לעבוד.

כבר סידרתי את המיטה עם הכיסוי הסגול.

כבר טיטאתי את הרצפה אתמול.

כבר חיברתי את המחשב הנייד למטען.

כבר הכנתי מרק פטריות עשיר (זה הלהיט עכשיו) שמחכה לי במקרר.

הבית מוכן ומחכה לי שאסיים לעבוד ואחזור להתכרבל בחיקו ביום של סערה.

רק נשארו לי עשר שעות.

בית, חכה , אני כבר מגיעה!

רגע לפני פורים

עמדתי בתור לקופה שמוכרים בה גם תחפושות לפורים, לפני עמדה איזו אמא מחומצנת שיער, והתאוננה באזני המוכרת אטומת המבט על כך שתחפושת הדבורה שהיא מחזיקה בידה לא מכילה את כל האביזרים המצולמים בתמונת ההדגמה.

תראי, היא אמרה למוכרת, מצביעה על התמונה, למה אין את כל האביזרים? למה צריך לעשות השלמות? את רואה, אין פה מיחוּשִים! ועכשיו אני צריכה לקנות גם מיחוּשִים!

רציתי להגיד לה שתגיד תודה, אבל התאפקתי.