כמה מביאים

כמעט תמיד הזמנה לאירוע מלווה בצביטה קטנה בבטן, במקרה הטוב, או באנחת יאוש במקרה הפחות טוב. כשמדובר באירוע של מישהו לא קרוב , אירוע שהוא חובה חברתית, יש  לי לפעמים תחושה של עונש, לא רק שגוזלים לי ערב מהחיים שבו אאלץ להתלבש יפה (ואף פעם אין לי מה ללבוש) ואגיע למקום בו לא אכיר אף אחד ואאלץ לשבת עם אנשים שאין לי איתם כלום, אלא גם אצטרך לשלוף את פנקס הצ'קים ולרשום עליו סכום שאני מתלבטת ומהססת וחושבת עשר פעמים לפני שאני מוציאה אותו על עצמי, אם בכלל.

באירוע של מישהו קרוב יותר, משפחה או חברים קרובים קל וכייף יותר לשמוח עם בעלי השמחה, אבל גם פה ההוצאה היא עצומה, בדרך כלל גדלה ביחס ישיר לקרבה לבעל השמחה, ובעונה הנכונה בשנה כשיש כמה אירועים ברצף אני יכולה לשמוע לפעמים את מנהל הבנק שלי נע באי שקט בכסאו.

תלם קורא לאירועים משפחתיים כאלו – פיגוע משפחתי, בהתייחס למה שקורה לחשבון הבנק שלו בעקבות האירועים הללו.

 

ולכן, לאירוע המתרגש ובא עלי, מוזמנים רק בני משפחה וחברים קרובים, חמישים איש בסך הכל. הוא יתקיים במסעדה קטנה ויפה שהאוכל בה משובח במיוחד וכייפי שהקרניבורים ביננו (שזה הרוב) מאד אוהבים ומוקירים.

ההוצאה על האירוע קטנה ממה שצפיתי,בגלל שהוא מצומצם ומינימלי, אולי גם בגלל שאין שום צורך לנקר עיניים ולעשות איזה שואו מרהיב. כל הרעיון הוא לעשות אירוע קטן, אינטימי ונחמד שיהיה כייפי וחמים באמת . כל המוזמנים מכירים זה את זה ואף אחד לא ירגיש זר ובודד, נראה לי שזה יהיה סוג של בילוי משפחתי מורחב, מן מסיבה קצת גדולה מהרגיל של אנשים שמרגישים בנוח זה עם זה.

ולכן גם הרשתי לעצמי להגיד לחברים ולמשפחה שהם לא נדרשים לממן את המנה שלהם או לכסות איזה חובות אחרים. שאת הכסף לאירוע חסכתי לאורך תקופה ארוכה ולכן לא יווצר לי גרעון, כיוון שהכסף כולו נחסך בחשבון צדדי שלא נוגע בחשבונות השוטפים שלי. שאין שום צורך לשלם איזו מכסת מינימום נהוגה ושהשמחה הכי גדולה שלי תהיה אם יבואו ויהנו וישמחו יחד.

 

אז כמה מביאים?

מביאים את מי שרשום בהזמנה, זה יספיק.