לחיות נכון

לאור המהומות הנוכחיות במצריים ונבואות האיוב שהן מביאות איתן, נדרשתי שוב לדרך המחשבה שמאפשרת לי לחיות נכון, והיא: לא לחשוב על זה.

על פניו זה אולי נשמע מאד אסקפיסטי ורדוד, אבל לפעמים זו הדרך היחידה לשמור על שקט נפשי ולהרחיק מקורות מתח מיותרים מהכאן והעכשיו.

 

בעבודה שלי, מטבע הדברים, אני פוגשת המון אנשים מודאגים שחסר להם ידע ומידע שדרושים להם לשם החלטה. כשהם נחשפים לכמות המידע העצומה ומגלים שעליהם להחליט החלטה על בסיס המידע הזה ושאף אחד אחר לא יחליט אותה עבורם הם נבהלים מאד. ההחלטה נראית להם גדולה עד בלתי אפשרית. מפחידה, מאיימת.

לאחר שאני מוודאת שיש בידהם את כל המידע הרלוונטי להחלטה, אני אומרת להם שעכשיו יש להם את הידע שעל פיו הם צריכים להחליט. שאין החלטה חד משמעית שטובה בהכרח יותר מאחרות, אלא שלכל החלטה יש יתרונות יחסיים וחסרונות יחסיים והם צריכים להחליט מה נכון להם ואיזה סוג של יתרונות הם מעדיפים ואיזה סוג של חסרונות הם מוכנים לספוג. ושהם צריכים לשים את קו הגבול שלהם בנקודה מסויימת שנכונה להם ומאותו רגע, להרפות. להחליט ולעזוב. לא לדוש ולחזור ולהתלבט, אלא לעשות איזה סוויץ' בראש, של השלמה עם הבחירה והפסקת כל דיון פנימי בעניין. ברוב המכריע של המקרים זה מאד מקל על האנשים לקבל החלטה ולהרגיש שלמים איתה.

 

בחיים שלי היו תקופות סוערות מאד, סערות שלא אני בחרתי ולא רציתי, אך לא יכולתי לעשות דבר על מנת לסלק את הגורמים המטרידים מחיי. האקס שלי עשה דברים שהביאו אותו ואת מעשיו לכותרות העיתונים מסיבות לא טובות למשך תקופה מסויימת ואני, למרבה הצער, חטפתי את הריקושטים למשך תקופה ארוכה מאד של כמה שנים. (למעשה עדיין חוטפת עד היום)

הדברים שקרו איימו להביא תוקפנות, אלימות, משטרה, עורכי דין ובתי משפט לחיי, בנוסף על טרור רגשי יומיומי. לא דברים שאפשר להתעלם מהם בקלות.

לאורך תקופה של כמה חודשים שקעתי לתוך מערבולת מטורפת של מעשים ותגובות נגד, תוכניות, מילים, דיונים אין סופיים, אסטרטגיות ויעוצים. הכל בשביל להתמודד עם האיום הקבוע, המטריד והמתמשך שהוא היה בחיי.

אחרי כמה חודשים הרגשתי שאני שוקעת , טובעת ומאבדת את החיות שלי. עסוקה כל הזמן בהתגוננות ובשרידה ובמאמצים להדוף את המהלומות הבלתי נגמרות, עד שיום אחד הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה. אי אפשר לי להניח לחיי להפוך למאבק השרדות אין סופי.

פתאום נפל לי האסימון והבנתי שלכל טנגו צריך שניים ושאף אחד לא יכול להכריח אותי להשתתף בריקוד האכזרי הזה. החלטתי שאני מפסיקה לשתף פעולה עם הפרובוקציות, מפסיקה להגיב אליהן כלפי חוץ אך גם כלפי פנים. שברו את הכלים ולא משחקים ודי.

קבעתי לי את קווי הגבול שלי, כלומר עד איזה פרובוקציות אמשיך לשתוק ומאיפה אפעל וגם החלטתי מייד מה תהיה התגובה שלי (קבעתי את קו הגבול די רחוק, אבל התגובה שנבחרה היתה מאד דרמטית).

מייד בא שקט לנפשי. ההחלטה נפלה וידעתי בדיק מה אעשה ולכן גם הייתי רגועה מאד. לא היה לי כבר צורך להתעסק יומיומית עם הפרובוקציות, הן לא ענינו אותי כל זמן שלא הגיעו לקו הגבול שלי. ואתם יודעים מה? הן לא הגיעו אליו מעולם.

אולי הצד השני הרגיש שמשהו השתנה, אולי פשוט נמאס לו לשחק לבד, בלי הדרמה של התגובות שלי, אולי זה רק היה נראה לי ככה כי זה כבר לא עניין אותי ולא נתתי להתנהלות של הצד השני להשפיע עלי, בכל אופן למדתי פשוט להניח הכל בצד.

לימדתי את עצמי לנוח וליהנות ולחזור לחיות, לאסוף כוח ונשימה על מנת שאם יתעורר הצורך לפעול, לא אהיה מותשת ממאבקים.

גיליתי שלמרבה הפרדוקס אחד הדברים הקשים ביותר הוא להרפות. לכן אמרתי לעצמי כל הזמן שהחרא שיש לי בחיים הוא שלי ושאף אחד לא יקח לי אותו אם אניח אותו בצד ולא אתייחס אליו לכמה זמן. וראו זה פלא, לא משנה לכמה זמן לא חשבתי על הבעיות שלי, הן לא נעלמו! אף אחד לא ניכס אותן לעצמו ולקח אותן ממני, הן נשארו שלי ושלי בלבד! ההבדל היחיד היה שהיתה לי נשימה ארוכה יותר וכוח ויכולות כאשר נדרשתי להתייחס לבעיות.

מאז, בהתיחסות לכל בעיה אני מבררת כיצד אני יכולה לטפל בה ואיפה עובר הגבול שנמצא מחוץ לשליטתי, משלימה איתו ומניחה אותו בצד.

 

ולכן גם היום, כאשר מאיימים עלי בנבואות זעם מכיוון מצריים, אני עושה כל מה שאני יכולה בגבול היכולות שלי על מנת לטפל בבעיה ומרגע שמיציתי את היכולת שלי לטפל בבעיה אני פשוט מניחה אותה בצד ומפסיקה לחשוב עליה. לא רואה טלויזיה או קוראת באיטרנט יותר מידי חדשות ופרשנויות, לא מתעדכנת כל שעה. כרגע אין שום דבר שאני יכולה לעשות שישנה את המצב. אם משהו ישתנה וההערכות שתדרש תשתנה, אהיה מוכנה.

אני לא יכולה למנוע קטסטרופה או מלחמה, אבל אני יכולה לא לחיות בפחד מוות מפניה.

 

 והנה קשת שראיתי היום, יפיפיה. מה יותר סימן לשלום ממנה?

דברים שרואים בהליכה # 3

נחבאת אל הכלים, או אל שאר הצמחים, התחבאה לה כלנית קטנה וחיוורת, כמעט שפספסתי אותה.

 

התקרבתי, שזה השווה ערך לשיפשפתי עיני, לא ציפיתי לראות כלנית דווקא כאן ודווקא עכשיו.

ולמרות שהגשם לא יורד כסדרו, הפטריות לא מוותרות וצצות. פטריות תמיד עושות לי תחושה של אירופה.

בריחה, לא רק אצלי

הגמל מדבר על שינוי, הוא עובר איזה משבר ורוצה להעלם, זו המילה שבה השתמש. (איזו מן מילה זו להעלם? זה לא לברוח, זה יותר קרוב לאיזורים מורבידיים הרבה יותר)


הוא שאל אותי אם אכעס עליו אם יעלם, והקדים בהבטחה שלא יעלם בלי להגיד לי. אמרתי לו שלא אכעס, רק אהיה עצובה.


לא הצלחתי להבין מה זה להעלם. לאן ולכמה זמן והאם הוא מתכוון גם לחזור. דווקא שאלתי, אבל הוא התעמעם לו, כמו שהוא יודע להתעמעם כשהוא רוצה.


לא נראה לי שהוא יודע בעצמו מה הוא רוצה.


אמרתי לו שבדיוק הרהרתי בבריחה שלי, ושאלתי אם ירצה להצטרף אלי לניו זילנד. הוא אמר שניו זילנד נשמעת לו כמו מקום נהדר לברוח אליו ושהוא מתכוון למלא לוטו היום ואם יזכה יוכל לממן לי נסיעת בריחה כזו.


לממן לי. לא לנו. הרי מראש תכננתי את ניו זילנד לבד וכאילו שהייתי לוקחת ממנו שקל גם ככה.

אני יודעת שלא טוב לו ושהדרך שבה הוא חי עכשיו אינה נכונה לו. לא יודעת אם לברוח זה הפתרון, כי אחרי הכל, אתה נשאר אתה ולוקח את עצמך והבעיות שלך איתך לאן שלא תלך. אבל אם זה מה שהוא רוצה לעשות , זה מה שהוא יעשה.


אולי במקום אחר, רחוק מהמגבלות החברתיות והמשפחתיות הוא יוכל להיות מישהו אחר. אולי. אני לא באמת מאמינה בזה. 


הוא כזה קשה עורף שזה לא יאמן.


כבר כמה ימים שאני חושבת על זה ואני די מבוהלת מהמחשבה שהוא יעלם לי, אולי לתמיד, ובכל אופן יצא מטווח השגה.


מפחיד אותי הלא ידוע שבבריחה שלו, שאולי תקרה ואולי לא.


אני חושבת שאכעס עליו, למרות שאמרתי שלא, כי אכעס זו הדרך להפרד ממישהו קרוב ומשמעותי כל כך בחיים. בטח שאכעס עליו ובטח שאהיה עצובה מאד.


אני יודעת שאצלי הוא מרגיש משוחרר ורגוע, שלבוא אלי זה סוג של חופש. לא מספיק. כנראה שלא מספיק.

אחרי שדיבר על בריחה, התקין לי את השקע שהבטיח להתקין, אכל איתי ארוחת בוקר שהכנתי והרשה לעצמו לנוח על הספה, לשקוע ולצוף, במקום לקום ולברוח כרגיל. הרשה לעצמו להיות כמעט רך וכמעט פגיע, כי אצלי הוא מוגן. אני לא שופטת אותו ולא מצפה ממנו לכלום.

אם הוא יעלם מחיי, יתכן שזו תהיה הדחיפה שחסרה לי כדי לחפש לעצמי זוגיות אמיתית. ואולי זה סתם יעציב אותי ולא יצא מהעצב הזה כלום.

שביל הבריחה

הפוסט שכתבה נגה, העלה בי מחשבות על בריחה. זו אחת הפנטזיות הרטובות שלי שצפה ועולה ביתר שאת בתקופות העמוסות והלחוצות יותר בחיים, שאז אני מייחלת ליכולת לברוח ולהעלם. 


אם היה מתאפשר לי הייתי רוצה לברוח לי רחוק רחוק ושקט שקט לזמן מה (בבריחה מדומיינת כמו בבריחה מדומיינת, אני נכנסת לעולם הפנטזיה שאין בו מגבלות) אני לא מגדירה זמנים, כי בחופש שלי אין תכתיבים של זמן. הכל יזרום לפי התחושות והרצונות המיידים שלי. אין שעון, אין התחייבות, אין "צריכים" למיניהם.


הבריחה שלי תתחיל בשקט המופלא של סיני, השקט שאין שני לו בשום מקום, עם הים הכחול והדגים והאלמוגים, עם מספיק גראס כדי לנקות את הראש ולהתנתק לגמרי מכל מה שהיה ויהיה. הזמן בסיני זורם אחרת ואני אזרום איתו לאן ולכמה שיקח אותי. לא אדבר עם אף אחד, רק אקשיב לגלים ואצוף בהם, ואקרא ואקרא ואקרא.לא אקשיב לחדשות, לא אקרא עיתון, לא אקשיב לרדיו, לטלויזיה ולא לאינטרנט. אלך לאורך חופים ארוכים וריקים ואשכב ואעצום עיניים ואשן ואתעורר.


אחר כך, ואני לא יודעת כמה זמן זה יקח, כי בסיני אין כידוע זמן, אחר כך אני אמשיך לניו זילנד.


בקצה השני של העולם בירוק ירוק ורחוק רחוק למקום בו אף אחד לא מכיר אותי ושם אוכל להיות מישהי אחרת לגמרי. אקח חופש מעצמי. אטייל שם בהרים של שר הטבעות ואפגוש אנשים שהדאגה העיקרית שלהם בחיים היא הקרינה החזקה. אשכב בעשב ירוק, אסתכל על עננים ואצייר כבשים.


לחלק הראשון של הבריחה אקח איתי את הגמל, שיעשה לי נעים ושלא ארגיש לבד.


לחלק השני אסע לבד, עד שאחוש בדידות וגעגוע ואז אחזור.

לאן הייתם בורחים?
לכמה זמן?


את מי הייתם לוקחים איתכם?

בחושך

אין לי כוח ללכת היום, ככה אמרתי לעצמי בעבודה רגע לפני שסגרתי 11 שעות רצופות שרובן תובעניות מאד. חוץ מזה הכבד ברווז מהצהריים ישב לי בבטן כמו… כמו כבד. ממש כבד.


אז נכון שלא הלכתי יומיים כי היה לי איזה וירוס מגעיל (פעם שניה בחודש שאני חולה, בלתי נסבל!) אבל איך אני אלך בחושך אחרי כמעט 12 שעות עבודה?


טוב, אז אני לא אלך ודי, מה יקרה? מפחיד ללכת בחושך, והכלבה התולעת פחדנית יותר ממני.


אחרי שעה נכנסתי לאוטו בדרך הביתה וחשבתי שבאמת חבל שאני לא אלך, שאני די בטטה אם שלושה ימים רצופים אני לא הולכת ולא, וירוס זה תירוץ רק לזמן שאי אפשר לעמוד על הרגליים, עכשיו כשחלפו הסמפטומים ,הוא ממש לא תירוץ. ויש מסלול הליכה מואר ברובו לא חייבים ללכת בחושך.


בחצי הדרך הביתה החלטתי שאולי אני אלך ,אבל ממש קצר. נגיד, את המסלול המקוצר, שהוא משהו כמו חצי שעת הליכה. יותר טוב מכלום. ואם אני אקח איתי את הכלבה, לפחות היא תזהיר אותי אם יהיה משהו מפחיד באמת.


באחורי הראש אומר לי הקול הקטן – מכירים אותך פראיירית, תתחילי ללכת ואז תשכנעי את עצמך לסיים את המסלול הרגיל, על מי את עובדת?


צודק הקול החלטתי, על מי אני עובדת? מוטב לי להודות מראש שאני הולכת לעשות את כל המסלול.


כבר בכניסה הביתה התחלתי להחליף בגדים, כדי שלא יהיה לי זמן להתחרט או לראות את הספה המזמינה, או את הקומקום שממש מתחנן להרתיח לי מים לקפה, נעלתי נעליים ויצאתי.


חזרתי אחרי שעה.


הכלבה התולעת שדווקא התלהבה לצאת איתי ולא נזקקה לשיכנועים מיוחדים, חתכה הביתה ברגע של חוסר תשומת לב, כבר אחרי חצי מסלול, לא לפני שהספיקה להבהיל אותי כשזינקה בבהלה שלוש פעמים לאורך המסלול מאיזה רחשים שהיו בצד החשוך של הדרך. בחיי שעדיף בלעדיה, עם המוזיקה באוזנים אני לא שומעת את הרחשים המפחידים. ואני כמו הצב מהפוסט הקודם, אם אני לא רואה אותם, הם לא רואים אותי.

דברים שרואים בהליכה # 1

באחת ההליכות, אחרי הגשם , ראיתי צב מים שראה אותי ונבהל מאד, הוא מיהר למקוה המים הקרוב ביותר וצלל לתוכו, כמו שצבי מים עושים בעת מצוקה:


 אלא שמקווה המים היה שלולית שהשאיר גלגל של כלי רכב…

יופי צב, אם אתה לא רואה אותי אני לא רואה אותך?

טוב, אז  אחרי שגמרתי לצחוק ולצלם,עשיתי את עצמי לא רואה, והלכתי.

טיול שבת עם הכלבה

איזה בוקר יפה של שבת, מלבד העובדה המצערת שהגמל לא בא השבת, שוב. הפעם היו לו כל מיני ענינים משפחתיים שמנעו ממנו לבוא.

נו טוב, לפחות זה השאיר לי את הבוקר לצאת להליכה בשמש שיצאה לה אחרי לילה גשום.

הדרך הישנה היתה מלאה בשלוליות נקיות עדיין, כי שום רכב עוד לא נסע שם מאז הגשם של הלילה, האויר היה נקי וקריר והשחפים עפו כהרגלם בכמויות עצומות. על פני הדרך המשובשת זחלו המון חלזונות שהגשם הוציא מהכלים כנראה, ניסו לחצות את הכביש הישן והמשובש מצד אל צד במסע עצום עבורם. חלפתי על פני כמה , נזהרת לא לדרוך עליהם ומתלבטת אם להעביר אותם לצד הדרך, למקום בטוח יותר שבו לא ירמסו אותם. בסוף החלטתי שלא, כי ממילא צעדתי יחידה על הדרך. יחידה מלבד הכלבה התולעת כמובן, שנסיונות ההתחמקות מהליכה שלה לא עלו יפה.

היא חושבת שאם היא עוד מעט בת עשר אני לא אגרור אותה להליכה איתי, אבל היא טועה. יש לה כל מיני תרגילים של לעשות את עצמה מריחה משהו במעמקי איזה שיח ולחכות שאני אעלם לה מהעיניים ואז היא חופזת הביתה בהקלה.

אבל אני כבר מכירה את התרגילים שלה ולכן אני מתעקשת שהיא תלך ליידי עד לנקודה מסויימת שממנה, אני יודעת שהיא לא תחזור לבד ואז אין לה ברירה אלא ללכת את כל הדרך.

אפשר להבין את הכלבה התולעת, היא נמוכה וקצרת רגליים ושמנה ועצלנית. לא תמיד בא לה ללכת רחוק כל כך. מצד שני, סיזר מילאן טוען שמישהו צריך להנהיג את הלהקה ורצוי שזה יהיה האדם ולא הכלב, אז היא לא מחליטה, אלא אני.

כך יוצא בכל תחילת הליכה הכלבה מגלה סקרנות אין סופית בכל שיח, פיסת דשא, עץ , אבן ובאופן כללי בכל דבר שיכול לתת לה לגיטימציה לעצור, להתחבא ולחכות לשניה שבה תוכל לסוב על עקבותיה ולחזור הביתה בחשאי.

היא סקרנית ואני עירנית. מסתכלת אחורה כל חצי דקה לבדוק את המיקום של התולעת ואת רמת העניין שלה בסביבה. בדרך כלל מספיק שאני מפנה אליה את הראש כדי שהיא תבין שתפסתי אותה ושהיא לא יכולה לברוח ואז היא מדלגת קדימה בעליצות מעושה ורצה לרחרח את האובייקט הבא. לפעמים אני תופסת אותה ברגע שעשתה את האחורה פנה שלה ואז היא עומדת במקום ובודקת אם אני באמת מתכוונת לזה שהיא תבוא אלי כשאני קוראת לה.

כך אנחנו מתקדמות בשלב הראשון. עד שאנחנו עוברות את נקודת האל חזור שממנה הכלבה לא תחזור לבד. או אז אני מפסיקה להסתכל אחורה לחפש אותה והיא מצידה נגררת במרחק משתנה של 10-20 מטרים מאחורי בריצה קלה, כבדה מאין כמוה. מי שיראה אותה ירחם על הכלבה הזקנה והמסכנה שמוכרחת לצאת למסע כה מפרך.

הדרך אמנם מלאה שלוליות של מים נקיים יחסית, ולכלבה העטופה בפרוות חורף כבדה נעשה חם, אבל היא לא תתקרר במים הנקיים, הו לא, היא מחכה עד שנתקרב לבריכת המים המעופשים העומדים, שצבעם ירקרק חום עכור, ואז היא פורצת בריצה קדימה ומזנקת לטבילה ושחיה מהירה במים המטונפים. אחר כך היא יוצאת ורצה אלי מאושרת כולה רק כדי להתנער כמה שיותר קרוב אלי. היא מאמינה גדולה בלחלוק עם אחרים את ההנאות הגדולות של החיים.

כמה דקות אחר כך אנחנו פונות לחזור הביתה, ומרגע זה נעלמת הכלבה העייפה והאומללה ובמקומה מופיעה כלבה שמחה ועליזה שרצה 10-20 מטרים לפני כמו היתה גורה עולת ימים.

בדרך חזרה אני פוגשת את אחד ההולכים הקבועים מלווה בבנו שלא ראיתי שנים. הבן מזהה אותי ועושה פרצופים וכנראה גם קולות שמחה, אני לא ממש שומעת כי בדיוק ברי סחרוף שר לי את מונסון ובא לי לרקוד. במקום לרקוד אני מנופפת לו ביד וממשיכה קדימה ומגלה שהם רמסו את אחד החלזונות שראתי קודם. הייתי צריכה להעביר אותו את הכביש…

כשמגיעים הביתה הכלבה התולעת מבינה שנגזר עליה להשאר בחוץ עד שתתיבש ונשכבת בפרצוף מקבל את הדין על המגבת שהנחתי לה לפני הכניסה.

אכן בוקר שבת מוצלח ביותר.

לי ולכלבה, לא לחלזונות.

 

זו תמונה של הכלבה, נחה על סלע באמצע טיול שכילה את כוחותיה.

בוקר טוב

בשש בבוקר גיליתי שהביוב במקלחת סתום, לא יכול להיות טוב יותר? יכול גם יכול!


כשהידסתי למטבח להביא כפפות על מנת לנקות את הגועל שבמקלחת, דרכתי בתוך משהו רטוב. מבט מהיר לתקרה גילה לי שהתרחיש הגרוע יותר התממש. התקרה לא דולפת, הכלבה התולעת ששוכבת בפינה שלה ומכשכשת בזנב כאילו קרה לי הרגע דבר נפלא, היא היא הדולפת.


אין מילים לתאר את התחושה האיומה של חוסר אונים מעורב בצער עולם וזעם אין קץ כשרגלך היחפה דורכת בשעה שש בבוקר בשלולית שהשאירה הכלבה הרשמית של הבית.


אין מילים לתאר כמה קשה מנשוא לשטוף רצפה עוד לפני המקלחת והקפה.


אין מילים לתאר כמה נורא לגמור עם שטיפת הרצפה רק על מנת להתפנות לניקוי הביוב של המקלחת.


אין מקלחת של בוקר שתגרום למישהו להרגיש נקי אחרי כל אלו.


אין מספיק זמן אחרי כל הפעילויות הנמרצות האלו להגיע לעבודה בשעה היעודה.

בוקר טוב ישראל!

עדכון המשך הבוקר לכל אלה שחושבים שהרע מכל מאחורי: אין ספק שזה יום שסימנו הוא גועל נפש רבתי. במהלך הבוקר נתקלתי באשה שמתועד שלא התקלחה לפחות עשרים שנה, אין תיעוד על תקופה קודמת. ושוב, אין מילים לתאר איך נראית ומריחה אשה שלא התקלחה עשרים שנה או יותר.


אין מילים, אז אני אגיד רק את זה: ראיתם פעם חבל ניילון שחור שלעסה אותו פרה ואחר כך הוא שכב בזבל רטוב עד שהפך לעיסה גושית יבשה וחסרת צורה שקשה לנחש שהיתה פעם חבל? אז השיער שלה נראה בערך ככה, גוש מעוך דבוק ומסריח שלא ניתן לנחש שהוא שיער ללא ההקשר של הראש שלה . וזה רק השיער. ולא דיברנו עוד על שום דבר אחר.