כל הכבוד לד"ר אורלי אינס

על האומץ לעמוד קבל עד ועדה ולהכריז – האשמה לא בי.

רק מי שהותקפה מינית יכולה להבין כמה זה קשה. זה הסיפור שלי שפורסם בזמנו פה:

 

איך כמעט נאנסתי
כשהייתי חיילת יצא לי לשבת לשתות קפה במקום ציבורי. הייתי צריכה ללכת לבסיס קצת יותר מאוחר באותו הבוקר ושמחתי על ההזדמנות לקצת שמש של תחילת הקיץ בחוץ.

לידי התיישב איש אחד. הכרתי אותו מהחודשים שקדמו לאותו היום, כיוון שטיפלתי בבנו התינוק, בתור עוזרת במשפחתון (אז לא קראו לזה ככה).

עקב גילי הזעיר והרך בעת ההיא הייתי די מוקסמת מההורות הצמודה שהפגין, כשבא לבקר את בנו התינוק מידי יום ביומו. פעמיים ואפילו שלוש.

היה לו נוהג להסתובב בבית להסתכל מסביב ולתחקר את המטפלת הראשית לגבי כל דבר ודבר.

איתי הוא לא דיבר אף פעם, אולי הניד בראשו בהכרה בקיומי, לא יותר.

כשהתקרב תאריך הגיוס שלי, עזבתי את העבודה ולקחתי חופשת טרום גיוס קצרה. אחר כך התגייסתי והעולם האזרחי כמעט השתכח ממני.

לכן שמחתי באותו יום לשבת בחוץ ולשתות קפה ולהסתכל על אנשים עוברים ושבים.

לבשתי מכנסיים צבאיים וחולצת T אזרחית, כדי שתהיה לי עוד קצת אשליה של נורמליות,אמרתי לעצמי שאחליף את החולצה אחר כך.

פתאום הופיע הוא. האבא הזה של התינוק.

שאל אם מותר להתיישב והתיישב בלי לחכות לתשובה עם הקפה שלו ביד.

הוא שאל אותי שאלות לגבי הצבא ומה אני עושה. קצת סיפר לי על המשפחתון ועל המטפלת הראשית. ובעיקר אמר וחזר ואמר כמה שאני נחמדה וכמה שהוא תמיד חיבב אותי ואיזה נהדרת הייתי עם הילד שלו וכמה אני מקסימה.

הייתי קצת מופתעת מתשומת הלב, כי מעולם לא דיברנו קודם לכן. ובכלל לא חשבתי שהוא ראה אותי ממש אי פעם. אולי רק כאביזר במשפחתון. הייתי גם מוקסמת מתשומת הלב. מוחמאת מהמחמאות. מחוזרת וחמימה משמש. אז חייכתי אליו בחזרה ואפילו עניתי לחלק מהשאלות.

מידי פעם הוא הניח יד על הזרוע שלי או על גב כף היד שלי.

אני ניסיתי למשוך את ידי אלי בזהירות שלא להעליב אותו. שלא ירגיש כמה שהמגע שלו לא נעים לי.

הייתי מבולבלת מהתחושות הסותרות.

מחד הייתי מוחמאת ונהניתי מהחיזור שלו.

מאידך, לא רציתי בזה. הוא היה מבוגר ונשוי ולחלוטין לא לטעמי.

הנגיעות שלו הלכו ותכפו ואני מצאתי את עצמי נדחקת יותר ויותר רחוק מהשולחן. ועדיין חייכתי אליו בחזרה, כי לא נעים להתנהג לא יפה או לא בנימוס אל מישהו שמחייך אלייך כל כך ונחמד אלייך ומחמיא לך כל כך.

 

מכיוון שאי הנוחות הלכה וגברה (חשוב להבין שאי הנוחות היתה אמורפית לחלוטין, באותו זמן לא ידעתי להגיד מה מפריע לי כל כך באיש החייכן הזה) החלטתי שאני צריכה לזוז.

קמתי ללכת.

הוא קם יחד איתי ומלמל משהו על זה שהוא הולך באותו כיוון. הניח יד על תחתית גבי וכיוון אותי ליציאה. זה כבר היה מפורש מאד ומבהיל מאד. ממש כפיה ברורה.

התפתלתי והתחמקתי ממנו אמרתי שאני ממהרת ויצאתי כמעט בריצה.

מדי פעם הצצתי אחורה ולא ראיתי אותו מאחורי.

כשהגעתי הביתה כבר כמעט נרגעתי.

שעטתי לתוך הבית, אפילו לא נועלת את הדלת כיוון שידעתי שאני רק צריכה להחליף חולצה ולצאת לבסיס. פשטתי את חולצת הטריקו ולבשתי את חולצת המדים וכשהסתובבתי לקחת את התיק ולצאת הוא עמד בפתח הדלת.

אפילו לא שמעתי אותו נכנס.

הוא חייך אלי שוב וניגש אלי, מדבר ללא הפסק. ממלמל ומספר לי כמה שאני נהדרת וחמודה ועוד המון מילים שלא הצליחו לעבור את מחסום האוזן.

עמדתי קפואה לחלוטין. כמו ארנבת שנלכדה בפנסי המכונית.

 

(עכשיו הסבר למי שלא מבין איך קורה דבר כזה – זה קורה. הבהלה, המעורבת בהלם וחוסר אמון פשוט משתקת את השרירים. את הדיבור, את החשיבה. כלום לא זז. המוח לאמצליח לתת לגוף את ההוראות הפשוטות ביותר. זה כמו בחלומות האיומים שאלה בלילה שאתם מנסים לברוח ולא מצליחים להתקדם, רק שזה לא חלום).

 

הוא התקרב אלי לאט לאט, מדבר ומדבר ומדבר, הניח ידיים על הכתפיים שלי והדף אותי אחורה.

מאחורי עמדה מעין ספה והלחץ שלו עלי הכריח אותי להתיישב עליה. הוא שלח ידיים לשדיים שלי וניסה לנשק אותי.

ההתיישבות הפתאומית יחד עם הריח שלו העירו אותי מהקיפאון בבת אחת.

דחפתי אותו וקפצתי לעמידה. צעקתי עליו שיעוף מפה ושלא יגע בי בחיים וברחתי החוצה. אפילו לא עצרתי לבדוק שהוא יוצא מהבית. אפילו לא סגרתי את הדלת.

 

אחר כך לקח לי שנה לפני שהעזתי לספר למישהו את הסיפור.

הייתי בטוחה שזו אשמתי כי הייתי נחמדה אליו ושידרתי לו הזמנה לעשות את כל זה.

לראשונה הבנתי שזו לא אשמתי כשהייתי משקי"ת ח"ן וערכנו בבסיס ערב הסברה למניעת הטרדה מינית. כשהקשבתי להרצאה של המתנדבת מהמרכז לטיפול בנפגעות אונס, הבנתי פתאום שהיא מדברת עלי ושזו לא אשמתי.

 

יש לזה השלכות ארוכות טווח.

זה משהו שהולך איתי לכל החיים.

אין שום דרך לעשות כאילו זה לא היה.

לפעמים אני צריכה להגן על עצמי ועל עמדתי עד היום, כי לא קרה כלום הרי ובסך הכל אם לא רציתי רק הייתי צריכה להגיד, לא?

 

 


  אז זהו שלא, תחושת החדירה והתקיפה מבהילות ומאיימות וחודרות למקומות הכי פרטיים ומוגנים שיש. מאוחר יותר למדתי שהאיש עשה כמה נסיונות אונס ואנס פעם אחת איזו תיירת שהתלוננה במשטרה ועזבה את הארץ לפני שמוצה איתו הדין.

 

כל הכבוד לאורלי אינס שעמדה מול כל עם ישראל ואמרה – אני לא מסכימה להיות קורבן.

16 תגובות בנושא “כל הכבוד לד"ר אורלי אינס

  1. גם אני חושבת שאורלי אינס עשתה את הדבר הנכון. ברגע שלמתלוננת יש שם ויש פנים,  קשה יותר לכל מיני "מקורבים" של הנאשם-לכאורה להפיץ עליה שמועות שאינן ממין העניין.  ואז גם קשה להם לנצל את העובדה שכל מתלוננת נוטה להאשים גם את עצמה,  כפי שתיארת גם במה שקרה לך. 
    בעניין האשמה במקרים כאלה אין בעיניי נסיבות מקלות:  האשמה היא רק על התוקף,   שניצל את פער הגילים והמעמד,  שלא הקשיב,  לא הסתכל,  לא פירש סימנים בצורה נכונה ולא טרח לברר.

    ובקשר למקרה שבחדשות כרגע:  אני בעד ללתת לחקירה ולבית המשפט להחליט:  לנו בין כך ובין כך יש מידע חלקי בלבד. 

    אהבתי

  2. שמעתי את אורלי אינס ברדיו במסגרת השידורים של ערוץ 10. בדיוק אספתי את בתי מחבר ונסענו הבייתה. אמרתי לה שזה יום הסטורי, ושאורלי עושה שירות מצויין לכולנו.
    ולגבי הסיפור שלך – קודם כל חיבוק! אני מבינה איך דבר כזה משפיע על כל החיים. משנה את תפיסת העולם. הורג את התמימות.
    נראה לי שאין בארץ אישה מהדור שלנו (נניח, 40 +) שלא עברה הטרדה מינית או ניסיון לאונס או גרוע מכך. אני רוצה לחשוב שבנות הדור של הבת שלי חיות בעולם אחר, וכולי תקווה שנשים רבות יאמצו את הדרך של אורלי. יפסיקו להתחבא מאחורי אותיות ויתבעו ברבים את עלבונן.

    אהבתי

  3. זה נשמע מפחיד
    ועדיין אני לא חושבת שזה מה שקרה לאורלי אינס.
    אם כבר חשפו רצוי שנדע בדיוק מה הוא עשה לה.
    לך אני מאמינה.
    לה לא.

    אהבתי

    1. למה את לא מאמינה לה?
      מה שמציק לי זו הנטיה האוטומטית להניח שהיא המפלצת שכל כוונתה להתערב ולהדיח אותו מכהונת מפכ"ל המשטרה, ומתוך כך שהיא מעלילה עליו.

      אני לא יודעת מה באמת קרה שם, אבל אני יכולה לנחש שצדיק גדול הוא לא. ומי שרוצה לכהן כמפקד המשטרה צריך להיות טוב יותר מאלו שאינם מפכ"לים. ישר יותר, הגון יותר, לא אנס ולא מטריד מינית.

      אהבתי

      1. אני לא מאמינה שהוא תקף אותה. אני מאמינה שהיה משהו ביניהם אין לי מושג מה אך לא תקיפה. אני מאמינה שיש כאן עניין של נקמה וכמה שהבנתי זה אפילו לא בא ממנה אלא מחבריו היקרים נוסח דודי כהן. אני ככלל נוטה לא להאמין לפרובוקציות מהסוג הזה. ברור שמישהו מנסה למנוע את בחירתו של ברלב למנכל וברגע שנחשף משהו על מישהו לפני מינוי אני לא מאמינה לאף אחד. העובדה שהיא שתקה כל הזמן והתעוררה רק לפני מינויו אומרת דרשני. אני מצטערת אבל לא כל לוקש שמגישה לי התקשורת אני אוכלת. כל נושא ההטרדה המינית הוא משהו לא ברור. איך בדיוק הוא תקף אותה. גם כל הנושא של טוהר המידות של נבחרינו הוא לא משהו מוחלט. וכמו שכתב איתן הבר הבוקר אם הוא היה  ניצב טוב הוא יכול להיות גם רב ניצב טוב למרות שדודי כוהן לא אוהב את זה.

        אהבתי

      2. את פשוט בוחרת לאיזה לוקש להאמין, הרי "מקורביו" של הניצב דאגו שהצד שלו יוצג היטב בתקשורת תוך כדי הכפשה שלה, והנה זה עובד.

        אני לא יודעת מה היה שם וגם לא את.

        אני גאה בה שלא הסכימה יותר להיות קורבן, שלו או של כל מי שזה לא יהיה.

        אהבתי

  4. אני לא נציג נבחר, אבל בכל זאת הייתי רוצה להגיש את התנצלותי בשם המין הגברי. יש ביננו חיות, לחלקן יש שיניים גדולות ומפחידות, ולחלקן יש פרצוף תמים, וחלק באמת חיות שלוות.
    לאף אחד אין רשות לפלוש לתוך המרחב הפרטי של אחר, על אחת כמה וכמה לגופו.
    לצערי מעטות מדי הנשים שמבינות שגם הנגיעה הקטנה ביותר, אם היא לא בהסכמה, היא אסורה.
    כל הכבוד על החשיפה.

    אהבתי

    1. תודה.

      אני מסכימה בעצב שנשים רבות מידי לוקות בחשיבה מעוותת ויוצאות נגד נשים אחרות שנפגעו ומעיזות לצאת כנגד המערכת המאד גברית.

      אהבתי

  5. ד"ר אינס לא נאנסה ולא כלום. היא היתה פילגש במשכורת (חוזה של שני מיליון שקל) של צמרת המשטרה, ומישהו השתמש בה כדי להפיל את בר-לב. זה הכל.

    אהבתי

  6. אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה באמת קרה שם ובכל זאת, הולכים ומתגברים הקולות שמשהו מסריח בכל הסיפור הזה. למה?
    כי הגב’ דר’ אינס חיכתה שנתיים וחצי להתלונן על מה שכביכול אירע.
    ודווקא ממנה, אדם שבקי כל כך באירועים אלימים במשפחה ונגד נשים, היא שעמדה בראש פרוייקט עיר בלי אלימות וכל הוויתה היא למגר את נגע האלימות בחברה, מופת ודוגמא לנשים לפעול בנחישות נגד מי שפגע בך, דוקא היא העדיפה לשתוק ולקבור את האירוע הכל כך טראומתי שעבר עליה ולהמתין אתו עד לרגע שבו היא חשפה את סיפורה.
    תמוה ביותר…
    גם ה’תפאורה’ שהיא בחרה בה לשאת את דבריה תוך שהיא חושפת את זהותה , לתפארת מדינת ישראל, ארונות מתים של נשים שנרצחו על ידי בני זוגן, הכל, לדעתי, נועד כדי ליצור באז ענקי ולמלא בלון בהרבה אויר בלי כל ביסוס. להציג אותה כקורבן.
    כאמור, אנחנו לא יודעים מה באמת קרה שם וכולנו נשענים רק על חלקי האינפורמציה המודלפים בתקשורת [נכונים? מושתלים?] ועל בסיס אלו אנו מחווים דעתנו.
    ולצערי, על בסיס מה שהתקשורת מדווחת- דר’ אינס יוצאת רע מאד מכל הסיפור הזה. והיא אכן לא הקורבן, אבל היא שחקנית מצוינת שלא בוחלת באמצעים כדי לזכות ב’אוסקר’.

    אהבתי

  7. קראתי את הפוסט שלך לפני כמה ימים ולקח לי זמן לעכל אותו עד שהעזתי להגיב.

    אני לא אגיד שום דבר בנושא, כי כבר אמרו לך כל מה שצריך להאמר, רק רציתי להגיד שאני נורא מזדהה איתך ועם התחושה שלך לגבי האשמה עצמית.

    מחזקת אותך!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s