כל הכבוד לד"ר אורלי אינס

על האומץ לעמוד קבל עד ועדה ולהכריז – האשמה לא בי.

רק מי שהותקפה מינית יכולה להבין כמה זה קשה. זה הסיפור שלי שפורסם בזמנו פה:

 

איך כמעט נאנסתי
כשהייתי חיילת יצא לי לשבת לשתות קפה במקום ציבורי. הייתי צריכה ללכת לבסיס קצת יותר מאוחר באותו הבוקר ושמחתי על ההזדמנות לקצת שמש של תחילת הקיץ בחוץ.

לידי התיישב איש אחד. הכרתי אותו מהחודשים שקדמו לאותו היום, כיוון שטיפלתי בבנו התינוק, בתור עוזרת במשפחתון (אז לא קראו לזה ככה).

עקב גילי הזעיר והרך בעת ההיא הייתי די מוקסמת מההורות הצמודה שהפגין, כשבא לבקר את בנו התינוק מידי יום ביומו. פעמיים ואפילו שלוש.

היה לו נוהג להסתובב בבית להסתכל מסביב ולתחקר את המטפלת הראשית לגבי כל דבר ודבר.

איתי הוא לא דיבר אף פעם, אולי הניד בראשו בהכרה בקיומי, לא יותר.

כשהתקרב תאריך הגיוס שלי, עזבתי את העבודה ולקחתי חופשת טרום גיוס קצרה. אחר כך התגייסתי והעולם האזרחי כמעט השתכח ממני.

לכן שמחתי באותו יום לשבת בחוץ ולשתות קפה ולהסתכל על אנשים עוברים ושבים.

לבשתי מכנסיים צבאיים וחולצת T אזרחית, כדי שתהיה לי עוד קצת אשליה של נורמליות,אמרתי לעצמי שאחליף את החולצה אחר כך.

פתאום הופיע הוא. האבא הזה של התינוק.

שאל אם מותר להתיישב והתיישב בלי לחכות לתשובה עם הקפה שלו ביד.

הוא שאל אותי שאלות לגבי הצבא ומה אני עושה. קצת סיפר לי על המשפחתון ועל המטפלת הראשית. ובעיקר אמר וחזר ואמר כמה שאני נחמדה וכמה שהוא תמיד חיבב אותי ואיזה נהדרת הייתי עם הילד שלו וכמה אני מקסימה.

הייתי קצת מופתעת מתשומת הלב, כי מעולם לא דיברנו קודם לכן. ובכלל לא חשבתי שהוא ראה אותי ממש אי פעם. אולי רק כאביזר במשפחתון. הייתי גם מוקסמת מתשומת הלב. מוחמאת מהמחמאות. מחוזרת וחמימה משמש. אז חייכתי אליו בחזרה ואפילו עניתי לחלק מהשאלות.

מידי פעם הוא הניח יד על הזרוע שלי או על גב כף היד שלי.

אני ניסיתי למשוך את ידי אלי בזהירות שלא להעליב אותו. שלא ירגיש כמה שהמגע שלו לא נעים לי.

הייתי מבולבלת מהתחושות הסותרות.

מחד הייתי מוחמאת ונהניתי מהחיזור שלו.

מאידך, לא רציתי בזה. הוא היה מבוגר ונשוי ולחלוטין לא לטעמי.

הנגיעות שלו הלכו ותכפו ואני מצאתי את עצמי נדחקת יותר ויותר רחוק מהשולחן. ועדיין חייכתי אליו בחזרה, כי לא נעים להתנהג לא יפה או לא בנימוס אל מישהו שמחייך אלייך כל כך ונחמד אלייך ומחמיא לך כל כך.

 

מכיוון שאי הנוחות הלכה וגברה (חשוב להבין שאי הנוחות היתה אמורפית לחלוטין, באותו זמן לא ידעתי להגיד מה מפריע לי כל כך באיש החייכן הזה) החלטתי שאני צריכה לזוז.

קמתי ללכת.

הוא קם יחד איתי ומלמל משהו על זה שהוא הולך באותו כיוון. הניח יד על תחתית גבי וכיוון אותי ליציאה. זה כבר היה מפורש מאד ומבהיל מאד. ממש כפיה ברורה.

התפתלתי והתחמקתי ממנו אמרתי שאני ממהרת ויצאתי כמעט בריצה.

מדי פעם הצצתי אחורה ולא ראיתי אותו מאחורי.

כשהגעתי הביתה כבר כמעט נרגעתי.

שעטתי לתוך הבית, אפילו לא נועלת את הדלת כיוון שידעתי שאני רק צריכה להחליף חולצה ולצאת לבסיס. פשטתי את חולצת הטריקו ולבשתי את חולצת המדים וכשהסתובבתי לקחת את התיק ולצאת הוא עמד בפתח הדלת.

אפילו לא שמעתי אותו נכנס.

הוא חייך אלי שוב וניגש אלי, מדבר ללא הפסק. ממלמל ומספר לי כמה שאני נהדרת וחמודה ועוד המון מילים שלא הצליחו לעבור את מחסום האוזן.

עמדתי קפואה לחלוטין. כמו ארנבת שנלכדה בפנסי המכונית.

 

(עכשיו הסבר למי שלא מבין איך קורה דבר כזה – זה קורה. הבהלה, המעורבת בהלם וחוסר אמון פשוט משתקת את השרירים. את הדיבור, את החשיבה. כלום לא זז. המוח לאמצליח לתת לגוף את ההוראות הפשוטות ביותר. זה כמו בחלומות האיומים שאלה בלילה שאתם מנסים לברוח ולא מצליחים להתקדם, רק שזה לא חלום).

 

הוא התקרב אלי לאט לאט, מדבר ומדבר ומדבר, הניח ידיים על הכתפיים שלי והדף אותי אחורה.

מאחורי עמדה מעין ספה והלחץ שלו עלי הכריח אותי להתיישב עליה. הוא שלח ידיים לשדיים שלי וניסה לנשק אותי.

ההתיישבות הפתאומית יחד עם הריח שלו העירו אותי מהקיפאון בבת אחת.

דחפתי אותו וקפצתי לעמידה. צעקתי עליו שיעוף מפה ושלא יגע בי בחיים וברחתי החוצה. אפילו לא עצרתי לבדוק שהוא יוצא מהבית. אפילו לא סגרתי את הדלת.

 

אחר כך לקח לי שנה לפני שהעזתי לספר למישהו את הסיפור.

הייתי בטוחה שזו אשמתי כי הייתי נחמדה אליו ושידרתי לו הזמנה לעשות את כל זה.

לראשונה הבנתי שזו לא אשמתי כשהייתי משקי"ת ח"ן וערכנו בבסיס ערב הסברה למניעת הטרדה מינית. כשהקשבתי להרצאה של המתנדבת מהמרכז לטיפול בנפגעות אונס, הבנתי פתאום שהיא מדברת עלי ושזו לא אשמתי.

 

יש לזה השלכות ארוכות טווח.

זה משהו שהולך איתי לכל החיים.

אין שום דרך לעשות כאילו זה לא היה.

לפעמים אני צריכה להגן על עצמי ועל עמדתי עד היום, כי לא קרה כלום הרי ובסך הכל אם לא רציתי רק הייתי צריכה להגיד, לא?

 

 


  אז זהו שלא, תחושת החדירה והתקיפה מבהילות ומאיימות וחודרות למקומות הכי פרטיים ומוגנים שיש. מאוחר יותר למדתי שהאיש עשה כמה נסיונות אונס ואנס פעם אחת איזו תיירת שהתלוננה במשטרה ועזבה את הארץ לפני שמוצה איתו הדין.

 

כל הכבוד לאורלי אינס שעמדה מול כל עם ישראל ואמרה – אני לא מסכימה להיות קורבן.