זה לא ילך.

לפני שבוע נכנס בעבודה מישהו שעשה לי פרפרים בבטן.

זה כל כך לא שכיח שממש התרגשתי, כבר המון זמן לא קרה לי שהרגשתי ככה.

הוא גבוה מאד, אני מעריכה שקצת יותר ממטר תשעים, נאה ביותר, יש לו פנים עם איזו עקמומיות כזו כשהוא מחייך. יש לו הומור קצת אפל ורקע משותף שאף אחד מאיתנו לא זכר ממש טוב, אבל היה נחמד לנסות לחבר בין פיסות הפאזל.

קישקשנו ודיברנו על דא ועל הא בין הדבים שהיו צריכים להעשות. 

השתדלתי לא לצאת טמבלית, כמו שלפעמים קורה לי כשאני נבוכה.

אז יצאתי רק קצת אהבלה, אבל לא יותר מידי, לפחות ככה אני חושבת , כי הוא המשיך לחייך.

אחרי שהוא יצא ביררתי בצורה עקיפה והתברר לי שהוא נשוי ושאני אפילו יודעת מי זו אשתו.

נו, מה כבר חשבתי לעצמי?

היום הוא בא שוב והפרפרים בבטן חזרו.

התעלמתי מהם עד שהם נרגעו קצת, כי אין מצב.

הוא בגיל הנכון, במראה הנכון, יש לו קול נכון והומור נכון אפילו הריח שלו טוב.

הוא נשוי.

כמה חבל.