מבחן מאמץ

מזל שנזכרתי שאני צריכה לעשות מבחן מאמץ. מזל שהזכירו לי.

מייד אחרי שנרגעתי מעניין הדופק הנמוך שלי, התעלמתי והדחקתי היטב את בקשת הקרדיולוג שאעשה מבחן מאמץ.

השבוע, בגלל שהתעורר עניין הפרקים התקשרתי לבקש הפניה וטופס התחייבות והמזכירה במרפאה שאלה אם לא הייתי אמורה לעשות מתישהו מבחן מאמץ ומה באמת קורה עם זה…

 

צודקת לגמרי, אין מה להגיד, מיהרתי לקבוע תור לארגומטריה. 

הגעתי הבוקר למכון שמבצע את הבדיקה.חיכיתי וחיכיתי כמיטב המסורת, גם מי שהוזמן לפני נכנס באיחור, כך שההגעה שלי בזמן היתה מיותרת לגמרי.

בסופו של דבר נכנסתי לחדר הבדיקה. בחדרון הקטן יושב בחור צעיר, על השולחן קופסת מרלבורו אדום וכולו נודף ריח עמום של עישון לא רחוק. חשבתי לעצמי שזה לא נראה כל כך טוב ולא מריח כל כך טוב, אחר כך חשתי שבוודאי לא כל האנשים שמגיעים למבחן המאמץ מקפידים על מקלחת בבוקר ועל דאודורנט ובושם, ויתכן שהוא מעשן גם על מנת להתאושש מריחות זיעה ואחרים שמתפשטים בחדר הקטנטן.

אגב מתפשטים, איך שנכנסתי לחדר, עוד בטרם סגרתי אחרי את הדלת הוא ביקש ממני להוריד חולצה. מה, אי אפשר עם? מסתבר שלא.

קצת מעצבן שלא אמרו לי מראש והייתי טורחת ללבוש חזיית ספורט במקום החזיה הסגולה החביבה אך החושפנית מידי שלי. או קיי, גייסתי את יכולת ההדחקה המופלאה-שאין-שניה-לה שלי , הורדתי את החולצה ומייד שכחתי מזה. (במחשבה מאוחרת, אחרי כמה וכמה בדיקות שעסקו בלב שלי, היה אפשר לחשוב שאפנים שהאיזור הזה בגוף דורש הסרת חולצה…)

הבחור הדביק עלי מדבקות בכמות שלא הייתה מביישת אוספי מדבקות של ילדים בכיתה ג', חיבר אליהן חוטים ונבח עלי שאעלה על ההליכון. אמרתי לו שאני לא רצה שידאג לא להגיע למהירות שמחייבת ריצה. תרוצי עד שתתעיפי, הבחור התעקש. הסברתי לו שאסור לי לרוץ. הוא הפסיק להגיב, הפעיל את ההלכיון ויצא מהחדר. קצת חוסר אחריות, יש אנשים שמפתחים הפרעות קצב חמורות במהלך הבדיקה או תעוקת לב מסכנת חיים, אני בכלל לא בטוחה שמותר לו לעזוב את החדר. אבל דווקא שמחתי, כי ככה הוא לפחות לא הסתובב מול החצי עירום שלי.

וכך יכולתי לעקוב בשקט אחרי הדופק העולה לאיטו. אחרי שלוש דקות הליכה במהירות סבירה, הדופק שלי עבר את ה-85 אחרי שש דקות עם עליית המהירות והשיפוע התקרב ל100 ואחר כך התייצב על 135. הבחור חזר באיזה שהוא שלב לחדר ובהה במסך ובפלט הנייר עד שנמאס לי, כעבור 10 דקות וביקשתי ממנו להפסיק את המבחן. הוא עמד רגע מאחורי , ושם כנראה הצליח לראות את הגב שלי, המצולק. את עברת ניתוח בגב? בגלל זה את לא יכולה לרוץ?

מייד הקול שלו הפך למלא יראת כבוד.

הוא האט את ההליכון למהירות זחילה ואני עקבתי אחרי הירידה המהירה של הדופק חזרה לנורמה. כמעט לא התנשמתי וכמעט לא הזעתי וזה נותן לי מדד לא רע על המאמץ שאני עושה בהליכות הרגילות שלי.

מה שכן, זה כל כך משעמם ללכת על הליכון. אפשר להתעלף משיעמום.

 

בדרך חזרה עברתי בצומת ספרים וקניתי שניים.

שניים נוספים לשלושה שקניתי השבוע באדיבות סטימצקי ובאדיבות חגית שתרמה לי קוד של אורנג' על מנת לנצל את ההטבה הכייפית (תודה חגית, הקוד נוצל על הצד הטוב ביותר).