פרלה, חברה שלי, אחרי ארבע שנים של גירושין החליטה שנמאס לה ושהיא רוצה בן זוג. ככה היא אמרה לי כשבאה לביקור לפני שבועיים. אתמול התקשרה בהתרגשות לספר על הבחור שהכירו לה. שעה לא הפסיקה לספר, כמו ילדה מאוהבת.
איך הם נסעו ביחד ואיך הוא אמר לה ככה ואחרת ואיך הוא קנה לה ואיך שהוא חושב שהיא מדהימה ואיך הוא לא מאמין למזלו הטוב שמצא אותה…
נטע, גם כן חברה, אחרי עשר שנות חברות שלא הובילו לחופה ובעיקר לא לילדים, קמה ועזבה את הטמבל. לא עבר חודש, עברו שלושה שבועות והנה היא חובקת חבר חדש וכולה אושר, גיפופים וצחקוקים ממש כמו, כן נכון, ילדה מאוהבת.
היא לא מספרת הרבה, רק מתגפפת איתו תחת כל עץ רענן ובכל מקום ואתר. מחייכת חיוכים מסתוריים וצופני סוד לעצמה ובאופן כללי זוהרת בצורה חשודה.
ואני, אין דרך יפה להגיד את זה, אני מקנאה.
אני רוצה גם.
לא מאמינה שזה יכול לקרות לי, אבל מסתכלת מהצד ומקנאה באושר ועושר עד עצם היום הזה ששתיהן מקרינות על סביבתן.
אמרתי ליוגה שהגיע הזמן שהיא תכיר לי מישהו , כמו שהצליחה למצוא לנטע. ויוגה המנחוסה הודיעה לי שאין מצב, היא לא מבזבזת עלי בחורים טובים עד שלא אהיה פנויה רגשית על אמת, כלומר, במילים אחרות, אנפנף את הגמל מחיי.
אמרתי לה – זה סוג של מעגל קסמים, עד שלא יהיה מישהו אחר , יהיה לי נוח מאד להשאיר את הגמל בחיי.
זהו, אין לי איזה תובנות מרחיקות לכת. סתם באתי להתלונן פה.
על קצות האצבעות 