לוויה

אז היתה לוויה.

בדרך לבית הקברות עצרתי את המכונית די רחוק, כדי ללכת קצת ברגל. משום מה זה מרגיש לי יותר מכבד ללכת ברגל מאשר לנסוע וגם הצפצוף של הנעילה לא נראה לי מתאים לעצב של אחרים.

כמובן שלא תאמתי עם אף אחד, ולכן מצאתי את עצמי פוסעת בין המון מתעצם של אנשים שרובם לא מוכרים בכלל, אחדים מוכרים מעט ומעטים מוכרים טיפה יותר. הלכתי לי לבד בתוך אנשים ותהיתי אם כולם מרגישים תלושים כמוני. האיש שנפטר הוא קרוב משפחה שלי, סוג של. אבל העצב שלי עליו היה בגלל אישיותו המיוחדת ולא בגלל הקרבה המשפחתית העקלקלה משהו. אני בטוחה שבהמון האנשים היו אנשים שהוא היה קרוב אליהם הרבה יותר, או שעשה שינוי גדול ומשמעותי בהרבה בחייהם, מאשר אצלי.

אולי אנשים אחרים לא חושבים על הדברים האלו. אני בדרך כלל לא מתעסקת עם זה. היום זה העסיק אותי די הרבה רק בגלל שהקרבה המשפחתית של הנפטר ושלי לא ברורה לכולם וראיתי שיש אנשים שמתלבטים אם לגשת ללחוץ לי את היד או לעבור לקרובים בטוחים יותר.

 

אבל אז ראיתי מרחוק את אמא שלי והיא נראתה אבודה כמעט כמו שאני הרגשתי. היא סימנה לי שאגש קרוב אליה. בדרך אליה כבר ראיתי אנשים שאני מכירה מהעבר הרחוק שעצרו אותי להגיד שלום.

זה כל כך אמביוולנטי לפגוש אנשים בבית קברות, עם כל הרצון לשמוח על הפגישה , זה מרגיש לא במקום בכלל ושיחות ה- אז מה קורה איתך?- נקטעות באיבן. מזל שהסימונים של אמא נעשו בהולים יותר, כך יכולתי לעזוב את השיחות מהר יותר וללכת אליה. מזל, כי יש לי פגם חמור ביכולת לזכור אנשים והצלחתי להתחמק בשניה האחרונה ממישהו שנגש אלי בפרצוף משתוקק ולא היה לי מושג מיהו. הצלחתי לחסוך לעצמי את המבוכה המוכרת של – סליחה, תזכיר לי מי אתה?….


אני לא יודעת אם זה קורה רק לי, אבל חוק מרפי קובע שאם באתי עם טישו ללויה, הוא ישכב בכיסי כטישו שאין לו הופכין וגם יפריע לי ויציק לי ויהיה לי לא נוח עד כדי כך שבלויה הבאה אחליט שממילא אני לא נזקקת לו. או אז יכנס מרפי לפעולה והצורך שלי בטישו יהיה חד משמעי ובלתי ניתן להתעלמות, אבל אז לא רק שלא יהיה לי טישו, אלא גם לא למי שסביבי ולמעשה היחידה שתחזיק טישו במרחק סביר ממני זו איזו סבתא קשישה ולא מוכרת שאין מצב בעולם שאבקש ממנה.

זה כמובן מה שהיה היום.

משכתי באף כל הלויה. 

גם זה לא עזר.


כשנגמרה הלויה התאחדנו עם הדודה והדוד ובן הדוד. ואיך שהוא יצא שנשארנו אחרונים בבית הקברות.

אמא שלי ואחותה, הדודה, החלו פוסעות לאט לאורך הקברים, מעירות הערות בונות על כל קבר (או, זו מצבה יפה, אני אומרת לך, לא צריך להתקע בשטנץ!) מרכלות על שמות מוכרים (זה הקבר של הבן של זו שהיתה שכנה שלי. לא! היא לא היתה חברה שלי! מה פתאום, רק עזרנו להם אחרי שהבן מת, את יודעת שאחרי שהבן נפטר הם עזבו והתגרשו והוא חי עד היום עם….) ואני והבן דוד הולכים מאחור, מנידים בתמהון מהול באימה בראשנו ולא מאמינים למשמע אוזנינו. מי ידע שבית קברות יכול להוות מקום לבילוי משפחתי?

 

האיש עם הפרצוף המשתוקק הסתכל עלי כל הלוויה, מי הוא היה לעזאזל?