כל הכבוד לד"ר אורלי אינס

על האומץ לעמוד קבל עד ועדה ולהכריז – האשמה לא בי.

רק מי שהותקפה מינית יכולה להבין כמה זה קשה. זה הסיפור שלי שפורסם בזמנו פה:

 

איך כמעט נאנסתי
כשהייתי חיילת יצא לי לשבת לשתות קפה במקום ציבורי. הייתי צריכה ללכת לבסיס קצת יותר מאוחר באותו הבוקר ושמחתי על ההזדמנות לקצת שמש של תחילת הקיץ בחוץ.

לידי התיישב איש אחד. הכרתי אותו מהחודשים שקדמו לאותו היום, כיוון שטיפלתי בבנו התינוק, בתור עוזרת במשפחתון (אז לא קראו לזה ככה).

עקב גילי הזעיר והרך בעת ההיא הייתי די מוקסמת מההורות הצמודה שהפגין, כשבא לבקר את בנו התינוק מידי יום ביומו. פעמיים ואפילו שלוש.

היה לו נוהג להסתובב בבית להסתכל מסביב ולתחקר את המטפלת הראשית לגבי כל דבר ודבר.

איתי הוא לא דיבר אף פעם, אולי הניד בראשו בהכרה בקיומי, לא יותר.

כשהתקרב תאריך הגיוס שלי, עזבתי את העבודה ולקחתי חופשת טרום גיוס קצרה. אחר כך התגייסתי והעולם האזרחי כמעט השתכח ממני.

לכן שמחתי באותו יום לשבת בחוץ ולשתות קפה ולהסתכל על אנשים עוברים ושבים.

לבשתי מכנסיים צבאיים וחולצת T אזרחית, כדי שתהיה לי עוד קצת אשליה של נורמליות,אמרתי לעצמי שאחליף את החולצה אחר כך.

פתאום הופיע הוא. האבא הזה של התינוק.

שאל אם מותר להתיישב והתיישב בלי לחכות לתשובה עם הקפה שלו ביד.

הוא שאל אותי שאלות לגבי הצבא ומה אני עושה. קצת סיפר לי על המשפחתון ועל המטפלת הראשית. ובעיקר אמר וחזר ואמר כמה שאני נחמדה וכמה שהוא תמיד חיבב אותי ואיזה נהדרת הייתי עם הילד שלו וכמה אני מקסימה.

הייתי קצת מופתעת מתשומת הלב, כי מעולם לא דיברנו קודם לכן. ובכלל לא חשבתי שהוא ראה אותי ממש אי פעם. אולי רק כאביזר במשפחתון. הייתי גם מוקסמת מתשומת הלב. מוחמאת מהמחמאות. מחוזרת וחמימה משמש. אז חייכתי אליו בחזרה ואפילו עניתי לחלק מהשאלות.

מידי פעם הוא הניח יד על הזרוע שלי או על גב כף היד שלי.

אני ניסיתי למשוך את ידי אלי בזהירות שלא להעליב אותו. שלא ירגיש כמה שהמגע שלו לא נעים לי.

הייתי מבולבלת מהתחושות הסותרות.

מחד הייתי מוחמאת ונהניתי מהחיזור שלו.

מאידך, לא רציתי בזה. הוא היה מבוגר ונשוי ולחלוטין לא לטעמי.

הנגיעות שלו הלכו ותכפו ואני מצאתי את עצמי נדחקת יותר ויותר רחוק מהשולחן. ועדיין חייכתי אליו בחזרה, כי לא נעים להתנהג לא יפה או לא בנימוס אל מישהו שמחייך אלייך כל כך ונחמד אלייך ומחמיא לך כל כך.

 

מכיוון שאי הנוחות הלכה וגברה (חשוב להבין שאי הנוחות היתה אמורפית לחלוטין, באותו זמן לא ידעתי להגיד מה מפריע לי כל כך באיש החייכן הזה) החלטתי שאני צריכה לזוז.

קמתי ללכת.

הוא קם יחד איתי ומלמל משהו על זה שהוא הולך באותו כיוון. הניח יד על תחתית גבי וכיוון אותי ליציאה. זה כבר היה מפורש מאד ומבהיל מאד. ממש כפיה ברורה.

התפתלתי והתחמקתי ממנו אמרתי שאני ממהרת ויצאתי כמעט בריצה.

מדי פעם הצצתי אחורה ולא ראיתי אותו מאחורי.

כשהגעתי הביתה כבר כמעט נרגעתי.

שעטתי לתוך הבית, אפילו לא נועלת את הדלת כיוון שידעתי שאני רק צריכה להחליף חולצה ולצאת לבסיס. פשטתי את חולצת הטריקו ולבשתי את חולצת המדים וכשהסתובבתי לקחת את התיק ולצאת הוא עמד בפתח הדלת.

אפילו לא שמעתי אותו נכנס.

הוא חייך אלי שוב וניגש אלי, מדבר ללא הפסק. ממלמל ומספר לי כמה שאני נהדרת וחמודה ועוד המון מילים שלא הצליחו לעבור את מחסום האוזן.

עמדתי קפואה לחלוטין. כמו ארנבת שנלכדה בפנסי המכונית.

 

(עכשיו הסבר למי שלא מבין איך קורה דבר כזה – זה קורה. הבהלה, המעורבת בהלם וחוסר אמון פשוט משתקת את השרירים. את הדיבור, את החשיבה. כלום לא זז. המוח לאמצליח לתת לגוף את ההוראות הפשוטות ביותר. זה כמו בחלומות האיומים שאלה בלילה שאתם מנסים לברוח ולא מצליחים להתקדם, רק שזה לא חלום).

 

הוא התקרב אלי לאט לאט, מדבר ומדבר ומדבר, הניח ידיים על הכתפיים שלי והדף אותי אחורה.

מאחורי עמדה מעין ספה והלחץ שלו עלי הכריח אותי להתיישב עליה. הוא שלח ידיים לשדיים שלי וניסה לנשק אותי.

ההתיישבות הפתאומית יחד עם הריח שלו העירו אותי מהקיפאון בבת אחת.

דחפתי אותו וקפצתי לעמידה. צעקתי עליו שיעוף מפה ושלא יגע בי בחיים וברחתי החוצה. אפילו לא עצרתי לבדוק שהוא יוצא מהבית. אפילו לא סגרתי את הדלת.

 

אחר כך לקח לי שנה לפני שהעזתי לספר למישהו את הסיפור.

הייתי בטוחה שזו אשמתי כי הייתי נחמדה אליו ושידרתי לו הזמנה לעשות את כל זה.

לראשונה הבנתי שזו לא אשמתי כשהייתי משקי"ת ח"ן וערכנו בבסיס ערב הסברה למניעת הטרדה מינית. כשהקשבתי להרצאה של המתנדבת מהמרכז לטיפול בנפגעות אונס, הבנתי פתאום שהיא מדברת עלי ושזו לא אשמתי.

 

יש לזה השלכות ארוכות טווח.

זה משהו שהולך איתי לכל החיים.

אין שום דרך לעשות כאילו זה לא היה.

לפעמים אני צריכה להגן על עצמי ועל עמדתי עד היום, כי לא קרה כלום הרי ובסך הכל אם לא רציתי רק הייתי צריכה להגיד, לא?

 

 


  אז זהו שלא, תחושת החדירה והתקיפה מבהילות ומאיימות וחודרות למקומות הכי פרטיים ומוגנים שיש. מאוחר יותר למדתי שהאיש עשה כמה נסיונות אונס ואנס פעם אחת איזו תיירת שהתלוננה במשטרה ועזבה את הארץ לפני שמוצה איתו הדין.

 

כל הכבוד לאורלי אינס שעמדה מול כל עם ישראל ואמרה – אני לא מסכימה להיות קורבן.

טוב שמן טוב

אבוי, איזו פורענות התרגשה עלי הבוקר!


בעודי שולחת יד מנומנמת לכיוון המקרר, על מנת לפתוח את דלתו ולהוציא משם חלב לקפה, החליקה זו ועברה על פניו ונתקלה בבקבוק שמן הזית שעמד לו בתום לב וללא משוא פנים על השיש, והנ"ל נעלב עד עמקי נשמתו, התנודד לכאן ולכאן כחוכך בדעתו, בסופו של דבר נמלך ונפל לרצפה, מתנפץ לשברי שברים ולשלולית סמיכה וריחנית של שמן זית משובח ויקר, שנזלה לה אל מתחת למקרר האמור.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל אותי, תקלה מזעזעת כזו, עוד לפני הקפה של הבוקר משתקת לרגעים ספורים.


השיתוק ההמום מתחיל עוד בראיית הנולד שמתחילה עם התנודדותו של הבקבוק. יפול או לא יפול? ואין מספיק זמן ומהירות לעצור אותו, והנה הוא צונח באותו הילוך איטי ובלתי נמנע אל הרצפה. חוסר האונים שוטף אותי.


הרצפה שטופה בשלולית צהבהבת של שמן זית , מנוקד בשברי זכוכית במגוון גדלים וצורות מרהיב עין ואני עומדת קפואה ובוהה בזוועה המתהווה ולא יודעת מה לעשות.

אחרי דקות ספורות התעשתתי מספיק כדי להשליך על כתם השמן גליל שלם של מגבות נייר שספגו את השמן לא רע. הזזתי את המקרר (!) כדי לגלות מתחתיו ברכה נסתרת, אגם נעלם של שמן זית כתית מעולה. השלכתי שם עוד חצי גליל מגבות נייר וספגתי וספגתי וספגתי. התחלתי להרגיש כמו בפרסומת, כזו מהסוג שבו הדם של הנשים כחול.


למרות הספיגה המעולה של מגבות הנייר בכל זאת נשארה השמנוניות הדביקה המגעילה של השמן. לכן נדרשתי לנוזל הכלים זה שלפי הפרסומות צריכה בערך שלוש טיפות כדי לנקות ארבעים טון כלים מלוכלכים מאד. שפכתי קצת יותר מארבע טיפות לקערת מים ושפשפתי את הרצפה בתערובת המקציפה.


ג'יני אמנם לא יצא מהרצפה, אבל הסבון עשה את שלו והרצפה חזרה לעצמה.

נותר רק לדחוף את המקרר למקומו, לסדר הכל ולהחזיר את הדלי , הסמרטוט והמגב למקומם. את המשימות ההרקולסיות האלו כבר דחיתי לאחרי הקפה שסוף סוף יכולתי להכין.


לא בשבילי כל הפעילות הזאת על הבוקר.

יש עוד כמה דברים שממש מבאס להפיל לרצפה, אחד מהם זו ביצה טריה.

זה לא ילך.

לפני שבוע נכנס בעבודה מישהו שעשה לי פרפרים בבטן.

זה כל כך לא שכיח שממש התרגשתי, כבר המון זמן לא קרה לי שהרגשתי ככה.

הוא גבוה מאד, אני מעריכה שקצת יותר ממטר תשעים, נאה ביותר, יש לו פנים עם איזו עקמומיות כזו כשהוא מחייך. יש לו הומור קצת אפל ורקע משותף שאף אחד מאיתנו לא זכר ממש טוב, אבל היה נחמד לנסות לחבר בין פיסות הפאזל.

קישקשנו ודיברנו על דא ועל הא בין הדבים שהיו צריכים להעשות. 

השתדלתי לא לצאת טמבלית, כמו שלפעמים קורה לי כשאני נבוכה.

אז יצאתי רק קצת אהבלה, אבל לא יותר מידי, לפחות ככה אני חושבת , כי הוא המשיך לחייך.

אחרי שהוא יצא ביררתי בצורה עקיפה והתברר לי שהוא נשוי ושאני אפילו יודעת מי זו אשתו.

נו, מה כבר חשבתי לעצמי?

היום הוא בא שוב והפרפרים בבטן חזרו.

התעלמתי מהם עד שהם נרגעו קצת, כי אין מצב.

הוא בגיל הנכון, במראה הנכון, יש לו קול נכון והומור נכון אפילו הריח שלו טוב.

הוא נשוי.

כמה חבל.

ג'וקים

משהו על ג'וקים.

אני לא אוהבת אותם, וזה ממש בלשון המעטה ובאנדר סטייטמנט היסטרי. בנוסף אני גם מפחדת מהם ונגעלת מהם.

עוד משהו על ג'וקים- הם נמצאים בכל מקום. גם בבית הכי נקי (ויש בתים נקיים משלי) וגם עשר דקות אחרי ריסוס קטלני, תמיד יש ג'וקים.

אני לא מתייחסת לקטנים הדוחים, לחומיינים המעצבנים ולשאר מריעין בישין, אני מדברת על הגועל המרוכז בכבודו ובעצמו, על התיקנים המזוויעים.

 

באופן אבסורדי, כשאני לבד בבית אני מתמודדת, בדיוק כמו שהתמודדתי היום כשראיתי אחד מהם מטייל בניחותא על רצפת המטבח. זינקתי אחורה בבעתה, מילמלתי לעצמי מילמולים חסרי פירוש ורצתי להביא את הנעל הכי כבדה שמצאתי (אולסטאר אדומה מידה 42) התקרבתי אליו בשקט, על קצות האצבעות והטחתי בו את הנעל בכל הכוח. שמעתי פצפוץ משביע רצון וזינקתי אחורה , למקום בטוח. אחרי כמה דקות של המתנה דרוכה תוך שאני לא מסירה מבט מהנעל וחושדת בכל הכוח ביצור שעלול לגלות סימני חיים מתחתיה, העזתי והזזתי אותה מעט. והנה האיכס שוכב לו על הרצפה מעוך בעליל אל הרצפה ולא מגלה שום סימני חיים.

אבל אני לא נותנת לזה להטעות אותי, אני לא איזה טירונית פתיה שתתפתה להרים אותו עכשיו ולזרוק לאסלה (שניה, צמרמורת גועל, או קיי, עבר) החזרתי את הנעל למקום והשארתי את הזוועה מונחת שם , הנ.צ. צרוב היטב במוחי שמא אדרוך בטעות איפה שהדבר שוכב.

 

בנתיים תלם בא לבקר, הלכתי למטבח להביא לנו בירות ובדקתי בזוית העין שזה נמצא איפה שהשארתי אותו, איפה!!?? זה זז שלושה סנטימטר ימינה, אני בטוחה, אבל זה ממשיך לעשות את עצמו מת, לא מזיז , לא מחוש ולא גפה כשאני עוברת מסביבו בזהירות בדרך לפותחן הבקבוקים.

לא אמרתי כלום. גם אני יכולה לשחק את המשחק הזה ואני יותר גדולה ממנו, אנחנו עוד נראה מי מנצח.

כעבור שעה ושני בקבוקי בירה תלם קם ללכת, ועבר דרך המטבח להניח את הבקבוקים הרייקים.

-את יודעת שיש לך פה ג'וק מת?

-אני לא יודעת שהוא מת.

-את רוצה שאני אקח אותו מפה?

-כן , בבקשה.

-למה לא אמרת?

-לא חשוב.

 

תלם החל לדחוף את הג'וק בנעלו לכיוון היציאה (פחדן שעושה את עצמו אמיץ) והנה הגועל הפסיק לשחק מת והתחיל להזיז את רגליו. תוך שניה הפסקתי להתמודד וזינקתי על השיש תוך השמעת קולות עולים ויורדים שאני משתדלת להדחיק.

 

עכשיו זה מונח בחוץ, אני בטוחה שיש לו מספיק כוחות לקום ולהכנס פנימה, אני מפחדת!

ומצד שני

עם כל מה שיש לומר בגנות הגמל, בסופו של דבר, הוא בא בשישי בערב והכין לנו צלעות טלה והביא איתו גם בקבוק יין.


הכנו ביחד את האוכל, דיברנו, צחקנו, אכלנו, דיברנו, שתינו, צחקנו, עשינו סקס, התקלחנו, ישנו, התעוררנו, שתינו קפה, וחזרנו על סדר הפעולות הקודם.


וכשהוא הלך, הייתי שלווה ושמחה.

מבחן מאמץ

מזל שנזכרתי שאני צריכה לעשות מבחן מאמץ. מזל שהזכירו לי.

מייד אחרי שנרגעתי מעניין הדופק הנמוך שלי, התעלמתי והדחקתי היטב את בקשת הקרדיולוג שאעשה מבחן מאמץ.

השבוע, בגלל שהתעורר עניין הפרקים התקשרתי לבקש הפניה וטופס התחייבות והמזכירה במרפאה שאלה אם לא הייתי אמורה לעשות מתישהו מבחן מאמץ ומה באמת קורה עם זה…

 

צודקת לגמרי, אין מה להגיד, מיהרתי לקבוע תור לארגומטריה. 

הגעתי הבוקר למכון שמבצע את הבדיקה.חיכיתי וחיכיתי כמיטב המסורת, גם מי שהוזמן לפני נכנס באיחור, כך שההגעה שלי בזמן היתה מיותרת לגמרי.

בסופו של דבר נכנסתי לחדר הבדיקה. בחדרון הקטן יושב בחור צעיר, על השולחן קופסת מרלבורו אדום וכולו נודף ריח עמום של עישון לא רחוק. חשבתי לעצמי שזה לא נראה כל כך טוב ולא מריח כל כך טוב, אחר כך חשתי שבוודאי לא כל האנשים שמגיעים למבחן המאמץ מקפידים על מקלחת בבוקר ועל דאודורנט ובושם, ויתכן שהוא מעשן גם על מנת להתאושש מריחות זיעה ואחרים שמתפשטים בחדר הקטנטן.

אגב מתפשטים, איך שנכנסתי לחדר, עוד בטרם סגרתי אחרי את הדלת הוא ביקש ממני להוריד חולצה. מה, אי אפשר עם? מסתבר שלא.

קצת מעצבן שלא אמרו לי מראש והייתי טורחת ללבוש חזיית ספורט במקום החזיה הסגולה החביבה אך החושפנית מידי שלי. או קיי, גייסתי את יכולת ההדחקה המופלאה-שאין-שניה-לה שלי , הורדתי את החולצה ומייד שכחתי מזה. (במחשבה מאוחרת, אחרי כמה וכמה בדיקות שעסקו בלב שלי, היה אפשר לחשוב שאפנים שהאיזור הזה בגוף דורש הסרת חולצה…)

הבחור הדביק עלי מדבקות בכמות שלא הייתה מביישת אוספי מדבקות של ילדים בכיתה ג', חיבר אליהן חוטים ונבח עלי שאעלה על ההליכון. אמרתי לו שאני לא רצה שידאג לא להגיע למהירות שמחייבת ריצה. תרוצי עד שתתעיפי, הבחור התעקש. הסברתי לו שאסור לי לרוץ. הוא הפסיק להגיב, הפעיל את ההלכיון ויצא מהחדר. קצת חוסר אחריות, יש אנשים שמפתחים הפרעות קצב חמורות במהלך הבדיקה או תעוקת לב מסכנת חיים, אני בכלל לא בטוחה שמותר לו לעזוב את החדר. אבל דווקא שמחתי, כי ככה הוא לפחות לא הסתובב מול החצי עירום שלי.

וכך יכולתי לעקוב בשקט אחרי הדופק העולה לאיטו. אחרי שלוש דקות הליכה במהירות סבירה, הדופק שלי עבר את ה-85 אחרי שש דקות עם עליית המהירות והשיפוע התקרב ל100 ואחר כך התייצב על 135. הבחור חזר באיזה שהוא שלב לחדר ובהה במסך ובפלט הנייר עד שנמאס לי, כעבור 10 דקות וביקשתי ממנו להפסיק את המבחן. הוא עמד רגע מאחורי , ושם כנראה הצליח לראות את הגב שלי, המצולק. את עברת ניתוח בגב? בגלל זה את לא יכולה לרוץ?

מייד הקול שלו הפך למלא יראת כבוד.

הוא האט את ההליכון למהירות זחילה ואני עקבתי אחרי הירידה המהירה של הדופק חזרה לנורמה. כמעט לא התנשמתי וכמעט לא הזעתי וזה נותן לי מדד לא רע על המאמץ שאני עושה בהליכות הרגילות שלי.

מה שכן, זה כל כך משעמם ללכת על הליכון. אפשר להתעלף משיעמום.

 

בדרך חזרה עברתי בצומת ספרים וקניתי שניים.

שניים נוספים לשלושה שקניתי השבוע באדיבות סטימצקי ובאדיבות חגית שתרמה לי קוד של אורנג' על מנת לנצל את ההטבה הכייפית (תודה חגית, הקוד נוצל על הצד הטוב ביותר).

ירוק

פרלה, חברה שלי, אחרי ארבע שנים של גירושין החליטה שנמאס לה ושהיא רוצה בן זוג. ככה היא אמרה לי כשבאה לביקור לפני שבועיים. אתמול התקשרה בהתרגשות לספר על הבחור שהכירו לה. שעה לא הפסיקה לספר, כמו ילדה מאוהבת.

איך הם נסעו ביחד ואיך הוא אמר לה ככה ואחרת ואיך הוא קנה לה ואיך שהוא חושב שהיא מדהימה ואיך הוא לא מאמין למזלו הטוב שמצא אותה…


נטע, גם כן חברה, אחרי עשר שנות חברות שלא הובילו לחופה ובעיקר לא לילדים, קמה ועזבה את הטמבל. לא עבר חודש, עברו שלושה שבועות והנה היא חובקת חבר חדש וכולה אושר, גיפופים וצחקוקים ממש כמו, כן נכון, ילדה מאוהבת.

היא לא מספרת הרבה, רק מתגפפת איתו תחת כל עץ רענן ובכל מקום ואתר. מחייכת חיוכים מסתוריים וצופני סוד לעצמה ובאופן כללי זוהרת בצורה חשודה.


ואני, אין דרך יפה להגיד את זה, אני מקנאה.

אני רוצה גם.

לא מאמינה שזה יכול לקרות לי, אבל מסתכלת מהצד ומקנאה באושר ועושר עד עצם היום הזה ששתיהן מקרינות על סביבתן.

אמרתי ליוגה שהגיע הזמן שהיא תכיר לי מישהו , כמו שהצליחה למצוא לנטע. ויוגה המנחוסה הודיעה לי שאין מצב, היא לא מבזבזת עלי בחורים טובים עד שלא אהיה פנויה רגשית על אמת, כלומר, במילים אחרות, אנפנף את הגמל מחיי.

אמרתי לה – זה סוג של מעגל קסמים, עד שלא יהיה מישהו אחר , יהיה לי  נוח מאד להשאיר את הגמל בחיי.

 

 

זהו, אין לי איזה תובנות מרחיקות לכת. סתם באתי להתלונן פה.


בישול ותיק

למרות הזמינות של המתכונים באינטרנט אני אוהבת במיוחד למצוא מתכונים בספרי בישול, והכי אני אוהבת את הספרים של פעם.


יש את "מהמטבח באהבה" של רות סירקיס, האחת והיחידה, שהוא אבן דרך מדהימה לעקרונות הבישול הבסיסיים ביותר. לא רק מתכונים בסיסיים ונחמדים , אלא גם על הדרך יש שם עצות לעקרת הבית, העצות הן תמיד בנקבה, כמו גם הוראות הבישול, כי מי שמע על גבר שיכנס למטבח ויכין ארוחת ערב חס וחלילה, טפו טפו טפו. יש שם רעיונות ועצות כיצד לחסוך, כיצד לגוון וממה יתעלפו האורחים שלך. לא במילים האלו כמובן, התעלפות של אורחים לא נתפסה כדבר טוב בשנה בה יצא הספר לאור לראשונה (1972) . אני לכשעצמי, לוקחת מהמתכונים האלה את הרעיון הבסיסי ומדלגת על מצרכים שיש להם תחליף טוב יותר. למשל , אני מוותרת מיידית על פטריות מקופסא או חומוס גרגירים מקופסת שימורים ומחליפה אותם בדבר האמיתי. 

אתמול דגתי שם מתכון לעוף בפלפלת מתוקה, בסוגריים היה כתוב פפריקש, למען יבינו ההדיוטות במה דברים אמורים, הוראות המתכון היו למשך בישול של כשעה עד שמתרכך העוף, אבל לפני שתמה השעה הייתי צריכה ללכת לעבוד, אז השארתי אותו על אש קטנטנה והלכתי לעבוד.


אחרי שעתיים יצא עוף כל כך רך וטעים שאכן נרשמו התעלפויות מסביב לשולחן. והרוטב של העוף רשם הצלחה מסחררת אף הוא.

נראה לי שבפעם הבאה אני אחפש מתכון של פחזניות ממולאות בכבד עוף קריצה

הבטחות צריך לקיים, מתכון לעוף פפריקש:


מטגנים בסוטאז' שני בצלים גדולים עד להתרככות, מוסיפים שתי כפות פפריקה מתוקה וכף קמח ומערבבים עוד 2-3 דקות. מוסיפים את העוף (אני השתמשתי בשוקיים טריות) ונותנים לו להתחמם לאור התהילה עוד כמה דקות.


מוסיפים קופסא גדולה של רסק עגבניות, כוס מים, מלח ופלפל. מרתיחים מכסים והולכים לעבוד.(משאירים על אש נמוכה ברתיחה עדינה).


חוזרים אחרי שעתיים ומגלים שהרוטב לא הצטמצם ולכן אין שום צורך דוחק להוציא את העוף ולערבב ברוטב המצומצם שמנת (צמחית על פי הספר) מתוקה.

הרוטב מצוין לאורז לבן ויש אומרים שגם לפחמימות אחרות. לא ניסיתי.

אפילו אני , בהיותי אוטיסטית מסוג מסויים מחד , ומתעבת מציצנות מאידך, איני  יכולה להתעלם או ממופע האימים של דנה ספקטור עם הבחור ההוא שמופיע בסדרת הטלויזיה החושפנית שגם היא הופיעה בה.

אני לא רואה את הסדרה הזאת ולא ממש עוקבת אחרי הניואנסים, אבל במשך שנים קראתי את הטור של דנה ספקטור בעיתון, עד שהפסקתי לקרוא עיתון.

בגלל שקראתי את הטור שלה במשך שנים הסתקרנתי וראיתי פרק אחד מהסדרה שהיא הופיעה בה.

זה היה הפרק היחיד שראיתי. בפרק ההוא היא כתבה את הטור שלה והסתגרה בחדר העבודה למשך איזה יומיים. 

הרגשתי מאד נבוכה כשצפיתי בפרק, לא הצלחתי להבין מה מביא אדם לחשוף בצורה כל כך בוטה את מערומיו הנפשיים שאינם בהכרח יפים או פוטוגניים במיוחד. ולמען האמת, גם אם הם פוטוגניים מאד או אפילו יפים, זו חשיפה של עירום מלא. 

 

לוויה

אז היתה לוויה.

בדרך לבית הקברות עצרתי את המכונית די רחוק, כדי ללכת קצת ברגל. משום מה זה מרגיש לי יותר מכבד ללכת ברגל מאשר לנסוע וגם הצפצוף של הנעילה לא נראה לי מתאים לעצב של אחרים.

כמובן שלא תאמתי עם אף אחד, ולכן מצאתי את עצמי פוסעת בין המון מתעצם של אנשים שרובם לא מוכרים בכלל, אחדים מוכרים מעט ומעטים מוכרים טיפה יותר. הלכתי לי לבד בתוך אנשים ותהיתי אם כולם מרגישים תלושים כמוני. האיש שנפטר הוא קרוב משפחה שלי, סוג של. אבל העצב שלי עליו היה בגלל אישיותו המיוחדת ולא בגלל הקרבה המשפחתית העקלקלה משהו. אני בטוחה שבהמון האנשים היו אנשים שהוא היה קרוב אליהם הרבה יותר, או שעשה שינוי גדול ומשמעותי בהרבה בחייהם, מאשר אצלי.

אולי אנשים אחרים לא חושבים על הדברים האלו. אני בדרך כלל לא מתעסקת עם זה. היום זה העסיק אותי די הרבה רק בגלל שהקרבה המשפחתית של הנפטר ושלי לא ברורה לכולם וראיתי שיש אנשים שמתלבטים אם לגשת ללחוץ לי את היד או לעבור לקרובים בטוחים יותר.

 

אבל אז ראיתי מרחוק את אמא שלי והיא נראתה אבודה כמעט כמו שאני הרגשתי. היא סימנה לי שאגש קרוב אליה. בדרך אליה כבר ראיתי אנשים שאני מכירה מהעבר הרחוק שעצרו אותי להגיד שלום.

זה כל כך אמביוולנטי לפגוש אנשים בבית קברות, עם כל הרצון לשמוח על הפגישה , זה מרגיש לא במקום בכלל ושיחות ה- אז מה קורה איתך?- נקטעות באיבן. מזל שהסימונים של אמא נעשו בהולים יותר, כך יכולתי לעזוב את השיחות מהר יותר וללכת אליה. מזל, כי יש לי פגם חמור ביכולת לזכור אנשים והצלחתי להתחמק בשניה האחרונה ממישהו שנגש אלי בפרצוף משתוקק ולא היה לי מושג מיהו. הצלחתי לחסוך לעצמי את המבוכה המוכרת של – סליחה, תזכיר לי מי אתה?….


אני לא יודעת אם זה קורה רק לי, אבל חוק מרפי קובע שאם באתי עם טישו ללויה, הוא ישכב בכיסי כטישו שאין לו הופכין וגם יפריע לי ויציק לי ויהיה לי לא נוח עד כדי כך שבלויה הבאה אחליט שממילא אני לא נזקקת לו. או אז יכנס מרפי לפעולה והצורך שלי בטישו יהיה חד משמעי ובלתי ניתן להתעלמות, אבל אז לא רק שלא יהיה לי טישו, אלא גם לא למי שסביבי ולמעשה היחידה שתחזיק טישו במרחק סביר ממני זו איזו סבתא קשישה ולא מוכרת שאין מצב בעולם שאבקש ממנה.

זה כמובן מה שהיה היום.

משכתי באף כל הלויה. 

גם זה לא עזר.


כשנגמרה הלויה התאחדנו עם הדודה והדוד ובן הדוד. ואיך שהוא יצא שנשארנו אחרונים בבית הקברות.

אמא שלי ואחותה, הדודה, החלו פוסעות לאט לאורך הקברים, מעירות הערות בונות על כל קבר (או, זו מצבה יפה, אני אומרת לך, לא צריך להתקע בשטנץ!) מרכלות על שמות מוכרים (זה הקבר של הבן של זו שהיתה שכנה שלי. לא! היא לא היתה חברה שלי! מה פתאום, רק עזרנו להם אחרי שהבן מת, את יודעת שאחרי שהבן נפטר הם עזבו והתגרשו והוא חי עד היום עם….) ואני והבן דוד הולכים מאחור, מנידים בתמהון מהול באימה בראשנו ולא מאמינים למשמע אוזנינו. מי ידע שבית קברות יכול להוות מקום לבילוי משפחתי?

 

האיש עם הפרצוף המשתוקק הסתכל עלי כל הלוויה, מי הוא היה לעזאזל?