מפה ומשם

חזרתי ללכת רק לפני חודש וחצי בערך . את החצי קילו המסכן שדיווחתי בהתרגשות רבה על העלמו העלתי מייד חזרה בתוספת עוד אחד, בונוס. טוב, במבט לאחור זה באמת נראה טוב מכדי להיות אמיתי, בטח סתם היה איזה יום שלא אכלתי הרבה. העובדה שהוא חזר ועוד עם חבר העציבה אותי מאד. ממש לא התגעגעתי, אבל כמארחת טובה הצעתי להם פינה חמה בלב (או לפחות על הירכיים) והמשכתי ללכת בחמת זעם.

היתרון היחיד של המצב רוח האיום שהייתי בו (אין מה לקשר, כל הפוסטים האחרונים רלוונטיים) היתה העובדה שהלכתי בזעם אין קץ, כאילו אין מחר. עליתי פעמיים כל עליה, האצתי את הקצב עד שכאב לי לנשום והארכתי את ההליכות עוד ועוד, הלכתי כל יום ולפעמים אפילו יותר מפעם אחת. 

ובכל זאת למרות כל המאמצים לא ירדתי כמעט בכלל במשקל. 

זה מוזר כי אני כן רואה שינוי במכנסיים שאני לובשת, אפילו במכנסי ההליכה שלי (מי שישמע! מכנסי טריקו מהוהים..) אני מתחילה לראות את הרווח בין האשה למכנס. בהליכות את דוחפת את הנייד בין החגורה הורטואלית של המכנסיים לבין מותני הלא וירטואליים בכלל, והנה בימים האחרונים הטלפון נוטה לצנוח סנטימטר אחר סנטימטר בעקבות כוח הכובד, יש כבר פחות מה שיחזיק אותו. שמחה רבה.

לכן החלטתי מנהלתית שלא אכפת לי מה יגיד המשקל כל זמן שמה שאני רואה בראי משמח אותי וכל זמן שהמכנסיים ממשיכים לגדול עלי.

 

הפקעות והקשרים שהעיבו על חיי מתחילים (טפו טפו טפו) להפרם ולהסתדר , יש קצת תחושת רווחה וקצת יותר אויר לנשימה. התגעגעתי לתחושה הזו של שלווה ונינוחות.

 

אולי בגלל התקופה הקשה והארוכה, חלמתי לפני שני לילות שחזרתי לעשן. בחלום עישנתי כמעט סיגריה אחרי סיגריה, תמיד לקחתי אותן ליד ולפה בלי לשים לב, אחר כך חשבתי לעצמי בתוך החלום שאבוד לי, זהו, אני כבר מעשנת כבדה שוב. ותחושה גדולה של צער הציפה אותי, כי אכזבתי את עצמי מאד. כי ידעתי ששוב יהיה עלי להתמודד עם ההחלטה להפסיק לעשן ושוב אצטרך לעבור את כל הדרך.

גם כשהתעוררתי עוד ליוותה אותי תחושה המועקה, למרות ששמחתי והוקל לי מאד לגלות שזה היה רק חלום.

אני משוכנעת שזה קשור למצוקה המתמשכת שלחשה באוזני שסיגריה בטח תעזור לי. למרות שלא נכנעתי לה, פחדתי מאד שאכנע והיו רגעים שסיגריה היתה במרחק שניות ממני.

כמעט שמונה חודשים מאז שהפסקתי לעשן.

 

הלוואי שיגיע כבר הסוף שבוע, אני עייפה מאד.