יום נוסף

החלטתי לקחת השבוע חופש ליום אחד, רק בגלל שנשבר לי ואין לי כוח ואין לי סבלנות במילימטר לאף אחד.

אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון כי דווקא העבודה עוזרת לי להסיח את דעתי מהמצוקה שלא רק שלא עוברת , אלא רק הולכת ומתעצמת.

אני תוהה מה הביצה ומה התרנגולת.

תחושת המצוקה היתה עוד לפני שפוצצתי כמה דברים, אבל אולי פוצצתי כמה דברים שגרמו למצוקה תת קרקעית הולכת וגדלה?

בכל אופן מאחר וגם לגמל יש חלק ויד בדבר (באשמתו או שלא באשמתו) החלטתי להתעלם ממנו לכמה זמן. לא שככה ביום יום יש לנו קשר רציף, יכול לעבור שבוע או אפילו יותר בין פעם לפעם בה אנחנו מדברים ממש. בדרך כלל הוא משאיר לי להיות יוזמת הקשר ובדרך כלל לא אכפת לי. הפעם , אכפת לי.

ברור לי שהדווקא הזה שאני עושה הוא :

א. ילדותי וטפשי.

ב. רק לעצמי – כי אני לבד עם התחושות שלי. אבל לא זה מה שיעצור את תחושת הצדקנות האדיוטית שלי.

 

מנסיון העבר אני יודעת שהוא מתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר כשעובר שבוע וקצת. מעניין כמה זמן זה יקח לו עכשיו. בנתיים מדובר בשלושה ימים.

מידי פעם אני מרחמת עליו, מסכן, הוא אפילו לא יודע כמה רעל מתבשל אצלי בפנים. אבל למזלו הוא לא צריך להתמודד עם זה וסביר להניח שעד שנפגש כבר הכל יעבור לי. כזו תולעת עלובה אני.

 

אתמול גיליתי שסוליית הנעליים שלי נשחקה עד התקלפות, אולי באמת הגיע הזמן אחרי בערך ארבע שנים של הליכות אינטנסיביות למדי על משטחים לא רחמניים בכלל. מה שזה אומר זה שאני צריכה ללכת לקנות נעלי הליכה חדשות וזה כבר לא טוב.

מי שעוקב מספיק זמן אחרי הבלוג יודע שאני שונאת לקנות נעליים יותר מכל. למרות שנעלי ספורט זו צרה קטנה יחסית כי אפשר למצוא בגודל שלי. הנעליים שאני נועלת עכשיו הן נעלי גברים למשל. ועדיין זה מעצבן וגם עולה הון.

וגם, לא יהיו לי נעליים ורודות עד שגברים יתחילו לנעול ורוד. לא שאני רוצה נעליים ורודות זה סתם העקרון שמעצבן אותי, העובדה שאין לי אפשרות בחירה כמעט , אלא אם אפור כחול, ירוק וצהוב נחשבות אפשרויות בחירה לגיטימיות ומספיקות בעיניכם. 


אני סתם מקטרת, ברור שאני סתם מקטרת, זה מה שאני עושה בלי סוף בימים האחרונים.

אתמול תלם שמע את הקול שלי ומייד התפנה ובא לניחום אבלים, הוא וכמה בקבוקי בירה. ישבנו ושתינו. הוא דיבר ואני בהיתי בחלל ומידי פעם הקשבתי, פעם אחת אפילו צחקתי מאד, אבל זה היה רק כשהוא סיפר לי שהכלב שלו כשכש בזנב ופגע לו בביצים וכמה זה כאב לו. אין שמחה כמו השמחה לאיד.

 

די, אני רוצה שיעבור לי כבר הגועל הזה . נמאס לי להיות ככה.

 

נ.ב. מאד מאד מתחשק לי להדליק סיגריה. במצב רוח ההרסני שאני נמצאת בו, יש רגעים שאני כמעט מתפתה.