עוד יום

המצב רוח שלי לא משתפר. לא יכולתי ללכת אתמול בגלל השרב הכבד ולא יכולתי לפרוק אפילו קצת מהמועקה. כך שתחושת העצב הפכה לזעם נוראי. אני כועסת על הכל ועל כולם, על אלה שבאים לבקש את עזרתי בעבודה, בעיקר אלה שמראים סימני חולשה, אותם ממש בא לי להרוג. את האחרים שמראים קצת פחות חולשה ונזקקות אני רק רוצה להעיף מפה כמה שיותר מהר. כל הבקשות נראות לי קטנוניות ומתבכיינות, חסרות אונים ומסכנות, זה מעורר בי את יצר הרדיפה שיש לטורפים.

על פני השטח אני מחייכת ומדברת בקול רך, אבל משהו בחיוך לא הולך עד הסוף, והקול שלי מטעה ומבלבל. הם מרגישים את הטורף שנמצא בעור הכבשה ונבהלים אפילו בלי לדעת למה. גם זו שעובדת איתי אמרה לי שהיא חושבת שאני צריכה חופש של לפחות שבוע. אבל אולי זה היה בגלל שאמרתי לה שאני שונאת את כולם היום.

 

היום אצא להליכה ואולי אצליח לפרק חלק מהמטען ההולך וגדל הזה.

 

בבוקר חשבתי על זה שאני חייבת חופש באופן דחוף ושאין לי עם מי לנסוע לחופש מהסוג שאני רוצה.

אני רוצה חופש של ניקוי ראש טוטאלי, ניתוק מוחלט מהמציאות. חופש מהסוג של סיני.

 

 

בעקבות התגובה הלא מזדהית שהציעה לי חופש בדרמהסלה בתור חופש לבד, החלטתי שאולי זה מה שאני צריכה, איזה חופש עם סדנא כזו או אחרת. טוב לא באמת חשבתי ככה, אבל החלטתי לבדוק בכל זאת. ובכן כל הסדנאות המוצעות הן סדנאות רוחניות , תשמור השם, שמי שמכיר אותי, יודע שזו דרך מובהקת להפריח חררה בין אצבעות הרגליים שלי ולהעלות את לחץ הדם שלי. וסיבות להתעצבן הרי לא חסרות לי בימים טרופים אלו. כבר אמרנו שמספיק לעבור לידי במרחק של עשרים מטר ומטה (וגם ומעלה) כדי שזה ירגיז אותי. עוד סיבה לעצבים היתה שרוב הסדנאות פונות לזוגות. 

בשלב זה הבנתי שלא יעזור, גם אם תבוא ההארה בכבודה ובעצמה ותזהר לי בעינים אני לא אראה אותה ממטר.

נכון שזה עושה חשק אמיתי לצאת איתי לחופש ככה?

 

יצאתי להליכה, הלכתי בערך שישה קילומטרים ב55 דקות, קצב בינוני, אבל כדי להרגיש שאני באמת מזיעה החוצה את כל הרעל, עשיתי שמיניות במסלול הרגיל ועליתי בשתי העליות הקשות שיש לי, כשבדרך כלל אני עושה רק עליה אחת בהליכה.

העליה הראשונה עברה בקלות, מה שאומר שאני כועסת מאד (האמנם?) או שאני בכושר לא רע (נאאאאא) אבל העליה השניה היתה רצחנית למדי , התמשכה לנצח וגרמה לדופק שלי לעלות יפה.

לאורך ההליכה שמעתי את הפודקאסט של רן לוי שעוסק בהפסקות החשמל הגדולות בניו יורק, לדעתי לא היה יכול להיות נושא מתאים יותר ליום כמו היום, יכולתי להזדהות עם הניו יורקים המסכנים שישבו להם כמו פולנים טובים בחושך. ממש כמוני.

16 תגובות בנושא “עוד יום

    1. הנחת היסוד שלך שבחשיכה קריר יותר, מוטעית מיסודה. במקום שבו אני גרה לא קריר יותר עד להודעה חדשה.

      דבר נוסף – אני הולכת למקומות רחוקים מכל אדם או בהמה וזה מפחיד להסתובב בחושך לבד.

      אהבתי

      1. חברתך משכבר הימים מהבית הקטן והנעול.

        ולגבי דרמסלה – יש שם מסלול התבודדות – הכי מתאים בעולם עם כמה ספרים טובים – לנקות הראש והלב מרעלים.

        אהבתי

      2. יודעת גם יודעת, ומזדהה עד מאד. אבל שם חויתי משהו אחר. התאפשר להתמלא בנועם בלי פלצנות או הליום רוחני.
        זו הפשטות של החדרים שלמרות צניעותם היו נקיים ונאים, האוכל שהיה צמחוני אך טעים (מפתיע!), האנשים שהיו חיייכנים אך לא מטיפים, והשקט, והאויר הצח.

        לי זה עשה את זה, מאחלת גם לך.

        אהבתי

      3. אולי כשאהיה במצב רוח מפויס יותר אוכל לחשוב על זה בתור רעיון ואבדוק… תודה יקירא.

        אהבתי

  1. אוי.  הנחמה היחידה שאני יכולה להציע היא שמזג האוויר עומד להשתפר (הבטיחו שזה יקרה היום,  אבל אז דחו את זה למחר.  לכי תדעי מה הם יגידו מחר).  לדעתי החום הכבד הזה,  שלא בעִתו,  מכניס אנשים רבים להלך-רוח פולני (גם אותי).

    אהבתי

    1. אין ספק שמזג האויר לא משפר פה שום דבר.. אני עוקבת אחרי התחזיות באדיקות דתית ממש. שיגמר כבר הקיץ הזה.

      אהבתי

    1. אני לא בן אדם של בוקר, גם ככה אני יוצאת מהבית לפני שבע בבוקר, כך שאצטרך לקום בארבע וחצי כדי לצעוד בבוקר…
      לצערי אאלץ לוותר על הרגשה טובה כל היום ולהתבצר בהרגשה הנאחסית שלי. 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s