מפה ומשם

חזרתי ללכת רק לפני חודש וחצי בערך . את החצי קילו המסכן שדיווחתי בהתרגשות רבה על העלמו העלתי מייד חזרה בתוספת עוד אחד, בונוס. טוב, במבט לאחור זה באמת נראה טוב מכדי להיות אמיתי, בטח סתם היה איזה יום שלא אכלתי הרבה. העובדה שהוא חזר ועוד עם חבר העציבה אותי מאד. ממש לא התגעגעתי, אבל כמארחת טובה הצעתי להם פינה חמה בלב (או לפחות על הירכיים) והמשכתי ללכת בחמת זעם.

היתרון היחיד של המצב רוח האיום שהייתי בו (אין מה לקשר, כל הפוסטים האחרונים רלוונטיים) היתה העובדה שהלכתי בזעם אין קץ, כאילו אין מחר. עליתי פעמיים כל עליה, האצתי את הקצב עד שכאב לי לנשום והארכתי את ההליכות עוד ועוד, הלכתי כל יום ולפעמים אפילו יותר מפעם אחת. 

ובכל זאת למרות כל המאמצים לא ירדתי כמעט בכלל במשקל. 

זה מוזר כי אני כן רואה שינוי במכנסיים שאני לובשת, אפילו במכנסי ההליכה שלי (מי שישמע! מכנסי טריקו מהוהים..) אני מתחילה לראות את הרווח בין האשה למכנס. בהליכות את דוחפת את הנייד בין החגורה הורטואלית של המכנסיים לבין מותני הלא וירטואליים בכלל, והנה בימים האחרונים הטלפון נוטה לצנוח סנטימטר אחר סנטימטר בעקבות כוח הכובד, יש כבר פחות מה שיחזיק אותו. שמחה רבה.

לכן החלטתי מנהלתית שלא אכפת לי מה יגיד המשקל כל זמן שמה שאני רואה בראי משמח אותי וכל זמן שהמכנסיים ממשיכים לגדול עלי.

 

הפקעות והקשרים שהעיבו על חיי מתחילים (טפו טפו טפו) להפרם ולהסתדר , יש קצת תחושת רווחה וקצת יותר אויר לנשימה. התגעגעתי לתחושה הזו של שלווה ונינוחות.

 

אולי בגלל התקופה הקשה והארוכה, חלמתי לפני שני לילות שחזרתי לעשן. בחלום עישנתי כמעט סיגריה אחרי סיגריה, תמיד לקחתי אותן ליד ולפה בלי לשים לב, אחר כך חשבתי לעצמי בתוך החלום שאבוד לי, זהו, אני כבר מעשנת כבדה שוב. ותחושה גדולה של צער הציפה אותי, כי אכזבתי את עצמי מאד. כי ידעתי ששוב יהיה עלי להתמודד עם ההחלטה להפסיק לעשן ושוב אצטרך לעבור את כל הדרך.

גם כשהתעוררתי עוד ליוותה אותי תחושה המועקה, למרות ששמחתי והוקל לי מאד לגלות שזה היה רק חלום.

אני משוכנעת שזה קשור למצוקה המתמשכת שלחשה באוזני שסיגריה בטח תעזור לי. למרות שלא נכנעתי לה, פחדתי מאד שאכנע והיו רגעים שסיגריה היתה במרחק שניות ממני.

כמעט שמונה חודשים מאז שהפסקתי לעשן.

 

הלוואי שיגיע כבר הסוף שבוע, אני עייפה מאד.

ספורט כמתכון להשמנה

בסוף השבוע נפל לי לידיים עיתון למשך מספר דקות ופתחתי אותו בדיוק בעמוד שבו היה כתוב שמחקר חדש ונרחב מצא שפעילות גופנית עשויה לתרום להשמנה. מעניין מאד, חשבתי לעצמי והמשכתי לקרוא עוד קצת. הסיפור שבא להוכיח את הטענה היה על אשה שסבלה תמיד ממשקל יתר גדול והחליטה יום אחד לטפל בעניין. התחילה לעשות פעילות גופנית כאילו אין מחר, הזיעה והתאמצה, התנשפה ופיתחה שפשפות בכל מקום והנה בעוד חבריה לקבוצה מאבדים קילוגרם אחרי קילוגרם עלתה היא למשקל רק כדי לגלות שלא רק שלא ירדה, אלא אף עלתה.


בהמשך היא מספרת שהאימונים עוררו בה תאבון גדול ותחושת צורך לפצות את עצמה על המאמצים הכבירים שעשתה ולכן היתה מפנקת את עצמה במיני מאפים עתירי שומן וקצפות מנחמות.

אז לא, זה לא הספורט שבגללו עולים במשקל, זה פשוט הבנאדם שלא מצליח לעשות את החשבון הפשוט והיחיד שיש בעניני הרזיה והשמנה:


מי שרוצה לרזות צריך להוציא יותר אנרגיה מזו שהוא מכניס. וזהו. 


אי אפשר להאשים את הספורט ורוחות השמיים והמזלות והכוכבים בהכל, צריך לקחת קצת אחריות על המעשים. זה לא הספורט שתורם להשמנה אלא האכילה הלא מבוקרת שאחריו. וכמובן שאפשר גם אחרת.

סתם הרגיז אותי שיוצאים בכותרות ענק שקריות. יש כל כך הרבה אנשים שיאחזו בכותרות הללו כבקרני המזבח ובראשם כל שרלטני הדיאטות למינהם. ואחריהם כל אלה שחושבים שאם הם ירעיבו את עצמם למשך כמה שבועות יפתרו בעיותיהם.


במקום ללמוד על דרך חיים נבונה ונכונה מפרסמים בקלות ראש מחקרים מוטים שמקדמים דרך חיים והתנהגות שאינה בריאה ונבונה.


כאילו שחסר לי על מה להתרגז גם ככה.


באמת.


זהו, זה מה שרציתי להגיד.

מה אתם הייתם עושים

 

יש לי חבר שפעם היה טוב ומאד קרוב ועכשיו קצת פחות.

אחת הסיבות להיותו קצת פחות היא בת הזוג הנוכחית שלו.

לאחר גירושיו, לפני כשנה החליט שהוא הולך לכבוש את העולם. אני חושדת שהוא ניסה לבדוק אם גם אני מוכנה להכבש, אבל הנסיונות היו מאד מעודנים ולא תוקפניים ונדחו ממש בקלות, כך שיכולנו לשמור על יחסי החברות שהיו ביננו.

הוא יצא לכמה בליינד דייטס עם נשים שהכיר באתרי הכרויות, מעולם לא עבר את הדייט השלישי וגילה שאין מבחר אינסופי של נשים שמחכה רק לו. אכן הפתעה.

מי שבדיוק התפנתה ושמחה להצטרף אליו היתה זו שהיתה החברה שלו בכיתה י"א .

הם היו חברים אז כחצי שנה ונפרדו . מאז כמעט ולא היו בקשר. הוא התחתן והקים משפחה וכך גם היא. 

כשהוא יצא מהבית , היא בדיוק נפרדה מאיזה קשר שהיה לה אחרי הנישואין.

בכל אופן הם נחפזו זה לזרועות זו. היא בהפגנת אהבה שהייתי יכולה להתרשם ממנה אם לא הייתי רואה את אותה הפגנת אהבה הזו בדיוק כלפי כל קשר שהיה לה לאורך השנים. והוא בהצהרה שזה רק בשביל הכייף ורק לבנתיים כי הוא רוצה להתנסות ולהכיר וכאמור, לכבוש את העולם.

הם שקעו בזוגיות עולצת ומאושרת מהסוג שגורם לי לחוש צמרמורת של עודף דביקות ויחדנס. אבל בסדר, זה שלהם. וזה נמשך כבר שנה .

אז מה הבעיה?

שניהם חברים שלי כבר המון שנים, אותו אני מחבבת יותר. אליה אין לי סבלנות. היא כל כך … אין מילים מלבד עולצת ודביקה בצורה מלאכותית ושאינה מתאימה לסיטואציה. אני יכולה לשאת אותה לפרקי זמן קצרים בתקופות מרוחקות. והבעיה היא שהם בלתי נפרדים. אי אפשר להזמין אותו בלי שהדבוקה תופיע גם היא.

דווקא ניסיתי. התקשרתי אליו והזמנתי אותו לביקור , עם הילדים שלו, לטיול ופיקניק, משהו נחמד שכבר עשינו בעבר ושכולם נהנו ממנו מאד. המון זמן נמנעתי מלהזמין אותו בגללה, אבל חשבתי שאם הילדים שלו אצלו אולי זו שבת שהם לא מבלים יחד.

אז חשבתי.

הוא נענה להזמנה בשמחה ואחרי יומיים התקשר לשאול אם יפריע לי שגם היא תבוא.

בטח שיפריע, אבל לא יכולתי לומר את זה .ועכשיו אני תקועה איתה לשעות ארוכות בשבת.

 

אני תוהה איך לשמר את הקשר איתו למרות הזוגיות המעצבנת הזו שלו.

 

 

בעניין אחר לגמרי. לפני יומיים יצאתי להליכה באיזור די מרוחק ממקום ישוב בשעת דימדומים, שאז מתחילות להתעורר כל חיות הבר שפעילות בלילה. 

עליתי עליה לא קלה, מרוכזת כולי במאמץ לטפס למעלה ובשיר שהתנגן לי באוזניות. בררגע שהגעתי לקצה העליה הצצתי אל המשך הדרך ולהפתעתי ראיתי כלב גדול וחום עומד על השביל במרחק של כחמישים מטר ממני. כלב גבוה, מעל גובה הברך שלי, חום בהיר עם שיער בינוני, קולר כחול עבה על הצוואר, שתי אוזניים זקופות ודרוכות. עומד ללא ניע השביל ולא זז.

בדרך כלל מאחורי כל כלב מופיע בשלב מסויים האדם שקשור אליו ולכן המשכתי להסתכל על הכלב וחיכיתי שהאדם יצוץ על השביל מאחורי הכלב, אבל ככל שנקפו הצעדים (והם נוקפים מהר בהליכה מהירה במורד) הבנתי ששום אדם לא הולך להופיע מאחורי הכלב המסויים הזה.

הכלב עמד דרוך ומתוח, יכולתי לחוש את הדריכות שלו והמתח הפיזי הזה שממש עבר אלי. התחלתי להבהל, חשבתי על כלבת ועד כמה היא נפוצה באיזור שלי ועל כך שאני יודעת שזן הכלבת הנוכחי מועבר בעיקר על ידי כלבים ופחות על ידי חיות בר. 

מחשבות מהירות רצו לי בראש, נסיונות לחשב את המסלול שבו אעבור ליד הכלב על השביל הצר, מה אעשה אם יתקוף אותי. ואז נזכרתי בסיזר מילאן והחלטתי ששווה לנסות את השיטות שלו. 

ניתקתי את קשר העין שהיה ביננו והמשכתי ללכת באותו קצב, מתעלמת ממנו לחלוטין. טוב, לפחות עשיתי את עצמי, עדיין פחדתי ממנו למדי. 

הגעתי עד לכלב וחלפתי על פניו. ברגע שעברתי אותו, הכלב זינק קדימה מבוהל כשכל שערותיו סומרות על הגב ונמלט הלאה הרחק ממני לצד השני, בהמשך השביל, כשהוא מביט לאחור בבהלה.

מייד נכמרו רחמי עליו, הכלב פשוט פחד עד מוות. מסכן.

כשהייתי כבר בדרך הביתה, עדיין באיזור מרוחק, עצרה ליידי מכונית ובה גבר בשנות החמישים לחייו. ממנו פחדתי יותר.

הצעת עבודה

קיבלתי הצעת עבודה, ככה סתם בלי שחיפשתי.

אני תמיד מוכנה לבדוק עוד אפשרויות הרי.

לא שרע לי בעבודה , ממש לא, רק שיש כמה שעות כל יום שבהן אני ממציאה דרכים חדשות לעשות את עצמי עסוקה, כי אין באמת מה לעשות. זה מן סוד גלוי כזה, שאין מספיק עבודה לכולם לכל היום אבל היתרונות שלי עבורם גדולים מידי והם יודעים שאני לא מוכנה לעבוד פחות מחמישה ימים בשבוע ולכן מוכנים להעלים עין כשאני עושה את עצמי עסוקה.

מבחינתי, זה משעמם. זה נחמד כשיש איזו חצי שעה פנויה ואפשר לנוח מעמל היום, אבל לא כשיש חצי שעה עסוקה שאפשר לברוח אליה מחוסר המעש הכללי.

לכן אני תמיד מחפשת עוד משהו ולא אכפת לי להוריד קצת פה ולהוסיף קצת שם ולתפור לי שבוע עבודה מעניין יותר.

 

העבודה הזו שהציעו לי היא משהו אחר לחלוטין ממה שעשיתי עד היום. שזה מעניין כי אולי הגיע הזמן לשנות קצת את השגרה שנמשכת כבר 12 שנים. 

בהתחלה אמרו לי שמדובר על רבע משרה, אבל מסתבר שמדובר על חצי משרה. וחצי משרה זה קצת יותר מידי להוריד ממקום העבודה הנוכחי.

דברתי עם מישהי בטלפון והיא התלהבה לשמוע שאני כל כך צעירה (!!) אמרתי לה שהשעות בעיתיות במקצת אבל עדיף לדבר על זה פנים אל פנים ואם יראה לשני הצדדים שיש רצון להמשיך, הרי שתמיד אפשר למצוא דרך לעשות שזה יעבוד.

שלחתי קורות חיים והיא אמרה שרק בשבוע הבא יחזרו אלי.

 

אין לי מה להפסיד, נדמה לי.

 

קשה לי לדמיין את עצמי עובדת בסביבה כל כך שונה ובהתמחות כל כך שונה, אבל אני בטוחה שאני יכולה להסתדר שם מצוין וזה באמת יכול להיות תחום חדש שיפתח לי דלתות חדשות.

 

רק המחשבה ש(שוב) אני נחשבת לצעירה…

שבת מנוחה

סוף סוף סוף שבוע טוב. ממש ממש טוב.

 

נאמנה להחלטתי לא התקשרתי אל הגמל וכך יצא שעברו שבועיים מאז שדיברנו לאחרונה. כמו שחשבתי הגמל הרגיש שמשהו לא בסדר והתקשר לשאול אם אני כועסת או משהו. התלבטתי קצת ביני לביני ולבסוף אמרתי שפשוט רע לי מאד בזמן האחרון וזה כנראה לא ממש קשור אליו, אבל זה יוצא על כולם. הוא הבין מאד ובדק האם יתאים לי שהוא יבוא או לא.  הוא גם רצה להזמין אותי לארוחת בוקר כי בדיוק קיבל תלוש שי כזה שאפשר לממש בכל מיני בתי קפה.

 

למרות ואולי דוקא בגלל המצב רוח האיום שסבלתי ממנו בשבועיים האחרונים רציתי שיבוא, השהייה בחברתו היא האסקפיזם הכי טוב שיש. איזה סוג של פסק זמן מהחיים, של רוגע ושלווה. זמן בלי מחויבויות.

אז הוא בא, כרגיל קצת מאוחר, אבל בכל זאת בזמן. שכבנו מחובקים על הספה והוא סיפר לי קצת על הזמן שעבר עליו וקצת ניסינו לראות סרט בטלויזיה, לא כל כך הצלחנו. קצת הפריעו הליטופים והבגדים ההולכים והנעלמים.

שאלתי אותו אם הוא רואה שהשמנתי והוא אמר בדיפלומטיות שאולי רק קצת, היתה בקול שלו מן נימה כזו של – אני יודע שאני נכנס פה לצרה, לא משנה מה אגיד – ולכן אחר כך הוא עשה את הדבר היחיד שיכול באמת להוציא מישהו מהפח היקוש הזה ולקח אותי על הידיים למיטה, למרות מחאותי הנמרצות.

לא מחיתי על הכיוון, כמובן.

 

בבוקר החלטנו לנסוע לבית הקפה שהציע את הארוחה הכי טובה לדעתנו , בדרך עברנו בבית קפה אופציונלי אחר שהיה סגור, גם בית הקפה שכיוונו אליו היה סגור למרות שבאינטרנט היה כתוב שפתוח בשבת. אז החלטנו ללכת למקום אחר, לא בהסדר של תלוש השי, כי כבר היינו רעבים ממש, אבל גם שם היה סגור. לכן הלכנו למה שהיה פעם סגפרדו והפך לפתע לסי (מישהו שם לב לשינוי? הכל נשאר אותו דבר…) הפעם הגענו לבית קפה שהיה פתוח אבל נראה כמו אחרי מלחמה.

המלצרית הגישה לנו תפריטים ואמרה שאין להם אפשרות לקבל אשראי כי המכונה מקולקלת. מלצרית אחרת ישבה בצד ובכתה והשולחן שלנו היה מלא בפירורי לחם ופירורי סוכר חום. איזו התחלה מבטיחה! השולחן נוקה המנות נבחרו וסוף סוף יצאנו לדרך לקראת ארוחת הבוקר המיוחלת.

הגמל מצא שאין לו מספיק מזומן כדי לשלם על שנינו, מה שהכריח אותו לקבל בקושי רב את העובדה שקבעתי, שאני משלמת הפעם. הגמל שאל את המלצרית אם היא יכולה לתת לו את ההנחה שיש לו מטעם איזה כרטיס כזה או אחר, היא בהתחלה אמרה שלא ואחר כך חזרה ואמרה במילים האלו: "חשבתי והחלטתי שאני לא צריכה את המכונה בשביל ההנחה הזאת, זה חמישה אחוז, לא? אני אעשה לך ביד"

לא התאפקתי. אני מצטערת, אני יודעת שהייתי צריכה להתנהג בבגרות, אבל הרמה כזו להנחתה… לא עמדתי בזה.

מיד אחרי שאמרה מה שאמרה פניתי לגמל בסבר פנים פגוע ושאלתי אותו למה רק לו מציעים כאלו דברים??!

המלצרית המסכנה האדימה והתנצלה והסבירה שהיה בוקר נורא קשה , הרגענו אותה שהכל בסדר, אבל היא המשיכה להסמיק ולהתנצל בכל פעם שנגשה לשולחן.

 

אחרי ארוחת הבוקר חזרנו לבית שלי שבעים וטובי לבב. הגמל נסע לביתו ואני , מלאה באנרגיות לא מוסברות העברתי יום שלם בפעילות ויעילות שלא נראו כמותן מזה שבתות רבות.

הלוואי שזה סימן לבאות ושיצאתי מהשפל שהייתי בו. אבל גם אם לא, זו היתה אתנחתא מבורכת ביותר.

 

 

היכרויות?

בא לי להכיר אנשים חדשים. גברים ליתר דיוק.

בא לי , אבל זה נשאר ברמה הזו של מחשבה בלבד.

כשאני מנסה לתרגם את זה למעשה, אפילו ברמת ה – להכנס לאתר היכרויות ולראות מה יש שם – מייד אני נתקפת יאוש גדול מנשוא. אני לא מסוגלת לעשות את זה. פשוט לא. פעם אחת בתקופה האחרונה הרחקתי לכת עד כדי כניסה לאתר כזה. גיליתי שבחודשים הארוכים (שנים?) שנעדרתי ממנו הופנו אלי מאות פניות , מה אני אעשה עם כל אלה? 

המספרים האלה מפחידים אותי, למרות שגם אם ניקח את כולם נגלה שרק מעטים מהם יכולים לעבור מיונים לשלב הבא.

אם נרחיק את כל המבוגרים מידי, את הצעירים מידי, את אלה שגרים רחוק מידי, את הנשואים, את הפרודים, ישארו אלה שאפשר להביט להם בכרטיס ולראות שהם לא לטעמי , חיצונית, או שמה שכתבו לא נראה לי מתאים לי.

ומתוך מי שנשאר, אני אביט בכרטיס רק כדי לגלות שהם לא מנויים ואין אפשרות אמיתית ליצור איתם קשר. למה אני לא מנויה בעצמי? כי ממילא לא יוצא כלום מהאתרים האלה אז למה שאשקיע בהם כסף?

אז בשביל מה לטרוח?

 

ובכל זאת בא לי. הגיע הזמן לזוז ולשנות דברים, נמאס לי לעמוד במקום אחד.

איך אצליח לעשות שזה יקרה? 

 

בשיחה עם חברה לעבודה התבהר לי היום שחלק מהתפיסות שלי הן בהחלט חריגות. דברנו על מקום לגור בו, היא התלהבה מאיזו דירה במגדל יוקרתי ואני נחרדתי מהמחשבה ואמרתי שאני מעדיפה לגור לבד ורחוק, עדיף על קצה ההר בבידוד מקסימלי.

היא הסתכלה בי בבעתה. כל כך לבד זה לא נורמלי. 

אולי אני לא נורמלית, ואיך אדם שצריך כל כך את הלבד שלו יצליח למצוא בן זוג או שותף לחיים?

דברים שאומרים לי

בהליכות שלי יש אנשים קבועים שאני פוגשת, את רובם אני מכירה היכרות שטחית כזו שהמפגשים הקבועים מחזקים אותה מרמת הינד הראש לרמת ההערות הקצרות.


מי שהולך וחושב במשך ימים משהו, בסופו של דבר הוא גם יגיד אותו:

-כל פעם שאני מסתכל עלייך אני חושב שיש לך צורה נאה (אלמן בן 70+)


-אני רואה אותך רק בבגדי ספורט, עוד מעט אני לא אזהה אותך בבגדים אחרים (רוכבת אופניים)


-מה יש לך על היד? זה מד דופק (כמעט כל מי שעובר מולי או לידי)


-תגידי מה יש לך שם? מנוע טורבו? (מישהו שאף פעם לא מצליח להשיג אותי)


-תמיד כשאני רואה אותך את עולה עליה (מישהו שנפגש איתי באותה נקודה במסלול, קבוע)

ועל זה לא נותר לי אלא לומר:


-כפי הנראה אתה לא רואה כל כך טוב.


-זה בסדר, אני לא מזהה את עצמי גם בזמן האחרון עם או בלי בגדים.


-לא, זה לא מד דופק, זה איי פוד שמחובר לי באוזניות לבנות מותגיות לאוזניים, באפל היו מתאכזבים אם היו יודעים שכל כך הרבה אנשים לא מזהים את המותג.


-לא אין לי מנוע טורבו, רק עצבים על העולם.


-וכשאני רואה אותך אתה תמיד בירידה, עכשיו תגיד לי אתה, מה עדיף?

מזג האויר הסתוי מייטיב איתי.

יום נוסף

החלטתי לקחת השבוע חופש ליום אחד, רק בגלל שנשבר לי ואין לי כוח ואין לי סבלנות במילימטר לאף אחד.

אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון כי דווקא העבודה עוזרת לי להסיח את דעתי מהמצוקה שלא רק שלא עוברת , אלא רק הולכת ומתעצמת.

אני תוהה מה הביצה ומה התרנגולת.

תחושת המצוקה היתה עוד לפני שפוצצתי כמה דברים, אבל אולי פוצצתי כמה דברים שגרמו למצוקה תת קרקעית הולכת וגדלה?

בכל אופן מאחר וגם לגמל יש חלק ויד בדבר (באשמתו או שלא באשמתו) החלטתי להתעלם ממנו לכמה זמן. לא שככה ביום יום יש לנו קשר רציף, יכול לעבור שבוע או אפילו יותר בין פעם לפעם בה אנחנו מדברים ממש. בדרך כלל הוא משאיר לי להיות יוזמת הקשר ובדרך כלל לא אכפת לי. הפעם , אכפת לי.

ברור לי שהדווקא הזה שאני עושה הוא :

א. ילדותי וטפשי.

ב. רק לעצמי – כי אני לבד עם התחושות שלי. אבל לא זה מה שיעצור את תחושת הצדקנות האדיוטית שלי.

 

מנסיון העבר אני יודעת שהוא מתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר כשעובר שבוע וקצת. מעניין כמה זמן זה יקח לו עכשיו. בנתיים מדובר בשלושה ימים.

מידי פעם אני מרחמת עליו, מסכן, הוא אפילו לא יודע כמה רעל מתבשל אצלי בפנים. אבל למזלו הוא לא צריך להתמודד עם זה וסביר להניח שעד שנפגש כבר הכל יעבור לי. כזו תולעת עלובה אני.

 

אתמול גיליתי שסוליית הנעליים שלי נשחקה עד התקלפות, אולי באמת הגיע הזמן אחרי בערך ארבע שנים של הליכות אינטנסיביות למדי על משטחים לא רחמניים בכלל. מה שזה אומר זה שאני צריכה ללכת לקנות נעלי הליכה חדשות וזה כבר לא טוב.

מי שעוקב מספיק זמן אחרי הבלוג יודע שאני שונאת לקנות נעליים יותר מכל. למרות שנעלי ספורט זו צרה קטנה יחסית כי אפשר למצוא בגודל שלי. הנעליים שאני נועלת עכשיו הן נעלי גברים למשל. ועדיין זה מעצבן וגם עולה הון.

וגם, לא יהיו לי נעליים ורודות עד שגברים יתחילו לנעול ורוד. לא שאני רוצה נעליים ורודות זה סתם העקרון שמעצבן אותי, העובדה שאין לי אפשרות בחירה כמעט , אלא אם אפור כחול, ירוק וצהוב נחשבות אפשרויות בחירה לגיטימיות ומספיקות בעיניכם. 


אני סתם מקטרת, ברור שאני סתם מקטרת, זה מה שאני עושה בלי סוף בימים האחרונים.

אתמול תלם שמע את הקול שלי ומייד התפנה ובא לניחום אבלים, הוא וכמה בקבוקי בירה. ישבנו ושתינו. הוא דיבר ואני בהיתי בחלל ומידי פעם הקשבתי, פעם אחת אפילו צחקתי מאד, אבל זה היה רק כשהוא סיפר לי שהכלב שלו כשכש בזנב ופגע לו בביצים וכמה זה כאב לו. אין שמחה כמו השמחה לאיד.

 

די, אני רוצה שיעבור לי כבר הגועל הזה . נמאס לי להיות ככה.

 

נ.ב. מאד מאד מתחשק לי להדליק סיגריה. במצב רוח ההרסני שאני נמצאת בו, יש רגעים שאני כמעט מתפתה.

 

 

עוד יום

המצב רוח שלי לא משתפר. לא יכולתי ללכת אתמול בגלל השרב הכבד ולא יכולתי לפרוק אפילו קצת מהמועקה. כך שתחושת העצב הפכה לזעם נוראי. אני כועסת על הכל ועל כולם, על אלה שבאים לבקש את עזרתי בעבודה, בעיקר אלה שמראים סימני חולשה, אותם ממש בא לי להרוג. את האחרים שמראים קצת פחות חולשה ונזקקות אני רק רוצה להעיף מפה כמה שיותר מהר. כל הבקשות נראות לי קטנוניות ומתבכיינות, חסרות אונים ומסכנות, זה מעורר בי את יצר הרדיפה שיש לטורפים.

על פני השטח אני מחייכת ומדברת בקול רך, אבל משהו בחיוך לא הולך עד הסוף, והקול שלי מטעה ומבלבל. הם מרגישים את הטורף שנמצא בעור הכבשה ונבהלים אפילו בלי לדעת למה. גם זו שעובדת איתי אמרה לי שהיא חושבת שאני צריכה חופש של לפחות שבוע. אבל אולי זה היה בגלל שאמרתי לה שאני שונאת את כולם היום.

 

היום אצא להליכה ואולי אצליח לפרק חלק מהמטען ההולך וגדל הזה.

 

בבוקר חשבתי על זה שאני חייבת חופש באופן דחוף ושאין לי עם מי לנסוע לחופש מהסוג שאני רוצה.

אני רוצה חופש של ניקוי ראש טוטאלי, ניתוק מוחלט מהמציאות. חופש מהסוג של סיני.

 

 

בעקבות התגובה הלא מזדהית שהציעה לי חופש בדרמהסלה בתור חופש לבד, החלטתי שאולי זה מה שאני צריכה, איזה חופש עם סדנא כזו או אחרת. טוב לא באמת חשבתי ככה, אבל החלטתי לבדוק בכל זאת. ובכן כל הסדנאות המוצעות הן סדנאות רוחניות , תשמור השם, שמי שמכיר אותי, יודע שזו דרך מובהקת להפריח חררה בין אצבעות הרגליים שלי ולהעלות את לחץ הדם שלי. וסיבות להתעצבן הרי לא חסרות לי בימים טרופים אלו. כבר אמרנו שמספיק לעבור לידי במרחק של עשרים מטר ומטה (וגם ומעלה) כדי שזה ירגיז אותי. עוד סיבה לעצבים היתה שרוב הסדנאות פונות לזוגות. 

בשלב זה הבנתי שלא יעזור, גם אם תבוא ההארה בכבודה ובעצמה ותזהר לי בעינים אני לא אראה אותה ממטר.

נכון שזה עושה חשק אמיתי לצאת איתי לחופש ככה?

 

יצאתי להליכה, הלכתי בערך שישה קילומטרים ב55 דקות, קצב בינוני, אבל כדי להרגיש שאני באמת מזיעה החוצה את כל הרעל, עשיתי שמיניות במסלול הרגיל ועליתי בשתי העליות הקשות שיש לי, כשבדרך כלל אני עושה רק עליה אחת בהליכה.

העליה הראשונה עברה בקלות, מה שאומר שאני כועסת מאד (האמנם?) או שאני בכושר לא רע (נאאאאא) אבל העליה השניה היתה רצחנית למדי , התמשכה לנצח וגרמה לדופק שלי לעלות יפה.

לאורך ההליכה שמעתי את הפודקאסט של רן לוי שעוסק בהפסקות החשמל הגדולות בניו יורק, לדעתי לא היה יכול להיות נושא מתאים יותר ליום כמו היום, יכולתי להזדהות עם הניו יורקים המסכנים שישבו להם כמו פולנים טובים בחושך. ממש כמוני.

יום לא משהו

יום שבת היום, אחרי שבועות ארוכים וקשים והמון עבודה היה צריך להיות טוב ורגוע, אבל המצב רוח שלי קודר כמו שמזמן לא היה.


לא יודעת אם יש לי סיבה ממש טובה להרגיש ככה. נראה לי שחטפתי התקפה של רגישות יתר, או שמראש הייתי במצב רוח מחורבן ופשוט חיפשתי למה להצמיד אותו.


במקרה זה יצא שהפור נפל על הגמל. הוא היה פה ואיכשהו לא ענה על הצפיות. ואין לי הרבה צפיות ממנו. אבל המעטות שיש לא נענו.


אני מצפה ממנו לסקס טוב, ובאופן חריג ביותר הסקס היה בסדר. בסדר ולא יותר. לא רע, לא בלתי נעים. רק שלא מספיק ממנו. אין מה לעשות מזה סיפור כולו פעם אחת שהסקס לא היה מעולה. אבל מעבר לזה היתה לי תחושה שהוא היה מרוחק מהרגיל, תחושה זו תחושה ולא ניתן לכמת אותה, אולי הרגשתי ככה בגלל שאני במחזור והיה ביננו הרבה פחות סקס וקצת פחות מגע, רק שבעבר היו כבר אי אילו פעמים שהייתי במחזור ולא יצאתי בהרגשה כזו.


אולי בגלל שכשרציתי לדבר איתו על החופש המשותף שהתחלנו לדבר עליו לפני שבועיים הוא נשמע מאד לא מעוניין. לא אמר לי ישירות שהוא לא רוצה לצאת איתי לחופש כמו שהתחלנו לדבר וכמו שכבר יצאנו לפני שנה, הוא רק אמר שאקח איתי מישהו ואצא לאיזה סופ"ש באמסטרדם. 


לא יודעת אם זה בגלל שהוא בדיוק חזר מסיני או בגלל שכבר אין לו כסף לחופש או בגלל שסתם לא בא לו לצאת איתי. גם לא בא לי לחפש לו תירוצים. בא לי לפרק הכל ולשרוף גשרים . יש לי הרגשה פתאום שכל הקשר הזה איתו נמאס לי כבר לגמרי ושמגיע לי יותר.


מצד שני בערך פעם בשנה אני מרגישה ככה ואחר כך זה עובר לי.


בא לי לבכות.

לפני שהוא הלך הוא הרגיש שמשהו באנרגיות שלי השתנה, הוא עצר לפתע ושאל אם הכל בסדר, אמרתי שכן. הוא שאל אם אני עייפה, אמרתי לו שקצת כן.


והוא נסע, כשהגיע שלח לי הודעה כרגיל שהגיע בשלום הביתה.


בא לי לבכות, אני אצא מאוחר יותר להליכה ואלך רחוק רחוק ובכל הכוח וכשאהיה רחוקה מכל אדם אולי אצליח.

יום אחרי – זה לא משתפר. אין לי סבלנות לאנשים בעבודה.