ספר מפעם

 

אתמול יצאתי להליכה מאובכת, לא כל כך הפריע לי האובך, הייתי עסוקה , שמעתי פודקאסט שעסק באחד מהסופרים שהיו אהובים עלי ביותר בנעורי הפוחזים – רוברט א. היינליין.

כבר כתבתי שהתחלתי לשמוע את הפודקסטים של רן לוי – עושים היסטוריה – בהליכות שלי, אני תמיד נהנית מההרצאות המהולות בהומור הללו, אבל הפעם היה לי מעניין אפילו יותר מהרגיל.

נהניתי מאד לשמוע מה חושב מישהו אחר , על סופר שפעם היה נערץ בעיני, והיום בעיקר משעשע אותי. כנערה הוקסמתי מהתקיפות והחד משמעיות שלו. אני חושבת שבני נוער שאינם מגובשים עדיין, נוטים לנהות אחרי מישהו שמתנהג כאילו יש לו את כל התשובות. והיינליין לגמרי כתב כאילו הוא יודע את כל התשובות.

 

 הגיבורים שלו היו לרוב אנשים כאילו רגילים לגמרי, בנסיבות חיים רגילות לגמרי, בכפוף לתקופה שבה חיו ולמקום שבו חיו כמובן, שההחלטות שהחליטו והנסיונות שהתנסו בהם הביאו אותם למקום שבו יכלו להתגאות (בשקט , בינם לבין עצמם, כי רק כך ראוי). כך שניתן היה להזדהות בקלות עם הדמויות, חוץ מהחלק של המתמטיקה וההנדסה שכל הגיבורים שלו הצטיינו בהן כמובן…

הוא הטיף למלחמה על הבית, לאומץ, הקרבה, חברות כערך עליון וכמובן נימוס ודרך ארץ, כל אלה כערכים שהעובר עליהם ראוי לעונש מוות , בדרך כלל מיידי ובדרך כלל מידי חבריו.

במקביל להשקפה הזו ששלטה בספריו, מאוחר יותר שמעתי שמתארים אותה כפשיסטית וכמטיפה למלחמה, היה היינליין מומחה בהתנגדות לכל מה שמסמל שלטון , גבולות ונורמות (מלבד אלה שהטיף להן בעצמו כמובן), הוא הטיף לאהבה חופשית, מבנה משפחתי שונה, הוא נהג להתל בקוראים ובנורמות המוסריות שלהם, מה שקסם לי מאד מתוך הצורך שלי למרוד בגיל הנעורים האמור. יכולתי ללכת לאיבוד בתוך ספריו בקלות ולהזדהות עם הדמויות.

בזמנו קראתי את רוב ספריו, בכל אופן, את כל אלה שנפלו לידי. את כל הקלאסיקות הגדולות וגם כמה מוכרות פחות. אחרי שסיימתי את כל הספרים שמצאתי , הנחתי לו להרבה מאד שנים. כמעט שכחתי אותו.

 

עד לפני שנה, שאז התגלגל אלי בדרך מקרה הספר – גר בארץ נוכריה – שנחשב לאחד מספרי המופת הגדולים ביותר שלו, מאד התרגשתי שהזדמן לי באופן לא צפוי לחזור ולקרוא את הספר. לקחתי אותו איתי לנסיעה בסיני, כדי לשלב עונג בתענוג ולמצות את השמחה עד כמה שניתן. לכן גם התאכזבתי מאד אחרי עשרים העמודים הראשונים, שאותם קראתי עדיין בערפל של שכרון חושים של חזרה לאהוב נעורים. כאשר החל הערפל להתפוגג יכולתי לקרוא את הדמגוגיה שעולה מכל עמוד, ואת היחס הבלתי מתקבל על הדעת כלפי נשים. בעיקר התפלאתי ולא הבנתי לאן נעלם הקסם ובאיזה עיניים בדיוק קראתי את הספר שהוקסמתי ממנו כל כך.

  

 

הספר של היינליין שאהבתי ביותר באותה תקופה היה ששת, עכשיו אני חוששת לקרוא אותו, אולי עדיף לשמור על הזכרונות הטובים ולא להתאכזב מהמפגש המחודש.

10 תגובות בנושא “ספר מפעם

  1. פעם הייתי קורא כל מד"ב שמצאתי. אח, הימים בהם היית זורק חללית ו/או מושבה מחוץ לכדו"א, ויש לך סיפור : ) לא צריך לקחת יותר מדי ברצינות את התכנים האידאולוגיים, בדרך כלל הם לא העיקר.
    החביב עלי מבין ההיינלינים היה "עריצה היא הלבנה" ( תרגום טוב של הספר, של הכותרת – פחות ).

    אהבתי

    1. גם אני אהבתי את עריצה היא הלבנה מאד, אח , הימים בהם כל מי שהתחצף לאשה היה נזרק ממנעל האויר הקרוב… 🙂

      אהבתי

  2. לא מכירה  –  אבל זה מזכיר לי את הספרים של איין ראנד (כמעיין המתגבר,  וכך הלאה),  שבנעוריי היו בשבילי כמעט תנ"ך,  והיום אני חושבת שיש בהם משהו כמעט מביך  –  הם לא כתובים כל כך טוב,  והאידיאולוגיה שלהם מאד בעייתית.
    יש דברים שמוטב לא לחזור אליהם   –  עדיף להשאיר עליהם את הילת הנעורים שלהם 🙂

    אהבתי

    1. ובכל זאת הפיתוי גדול, אני בטוחה שאם יזדמן לי, אתן סיכוי לספר אחר. בכל אופן ככה בטח אגמל מלהמליץ לאנשים על ספרים שפעם בעבר הרחוק הפעימו אותי….

      אהבתי

    1. להגיד שאף פעם לא אהבת מדע בדיוני זה כמו להגיד שאף פעם לא אהבת רומנים. יש כל כך הרבה מכל כך הרבה סוגים, רעיונות, דרכי כתיבה…

      אהבתי

      1. אני לא מספיק בקיא כדי להגיד מה בדיוק קראתי, אבל ממה שאני זוכר (קראתי בגיל חטיבת ביניים בערך) זה שהסיפורים היו ארוכים מדי וקרה בהם פחות מדי.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s