להרגיש בבית

כשעברתי לבית החדש לפני חצי שנה, נשאר לי ארגז אחד של תמונות וקישוטים שונים שלא הצלחתי למצוא להם מקום.
זה לא שהקירות היו עמוסים, להיפך, הם עמדו ריקים ובתוליים ורק רפרודוקציה אחת של כבשה של קדישמן פארה את קיר הסלון, ומלבדה גורנישט מיט גורנישט, ריקנות מהדהדת. ובכל זאת לא הצלחתי למצוא מקום לשום דבר. לא התחבר לי.


כל פעם שניסיתי לחשוב על איפה לתלות מה , מייד התעייפתי מאד ואבד לי החשק לזוז. ככה באופן כללי.


המבט שחלף תדיר על פני הקירות ולא נתקל בדבר, זרם בנוחות ובקלות ובעונג על פני הצבע שכונה מוקה או קפוצ'ינו בחנות, ולא הצלחתי להבין על מה ולמה צריך להעמיס עליו דברים.


בחודש האחרון אפילו התחלתי לתהות האם עלי למכור את התמונות מהבית הישן ולהפטר כבר מקופסת הקרטון שנחה בפינת המטבח בואכה פינת האוכל והעיבה על הגישה הנוחה לחלון. חשדתי שלעולם לא יתאימו כבר התמונות האלו לבית החדש ושאבד עליהן הכלח. חשדתי ונעצבתי, כי מלבד הרפרודוקציה האמורה של קדישמן, כל התמונות הן תמונות מקוריות של ציירים מקומיים שאהבתי ובחרתי במו עיני, וקשה להפרד מתמונות אמיתיות.

והנה לפני שבוע התעוררתי לפנות בוקר במחשבה המטרידה שאני חייבת לתלות את התמונות וזהו. כיוון שהשעה היתה מוקדמת מאד והשחר עוד לא עלה, הצטרפו למחשבה המעשית הזו כמה מחשבות מטרידות הרבה יותר כמו – איזה מן אדם אני שאיני דואגת לקישוט הקן שלי כמו אנשים אחרים. הרי זה משהו שאמור להיות טבוע באישיות לא? ומייד השויתי את עצמי לכל מיני אנשים שאני מכירה שביתם מוזנח ואשיותם עלובה ותהיתי האם אני כמותם.


אין כמו מחשבות טורדניות כדי להניע אותי לפעולה, בשבת בבוקר קמתי רעננה כיתוש מעוך הלכתי לעבוד קצת בעבודת השבת המתישה שלי ובשובי מלאת אנרגיות כאותו יתוש אמור, ובעיקרמונעת מכוח אנרציות כאלו ואחרות, משכתי את הארגז המעיק למרכז הבית, שלפתי את הפטיש הכבד וקופסת המסמרים והוצאתי ממנו תמונה אחת, את הראשונה שחשבתי שאני אולי יודעת איפה אולי אולי היא תתאים.
מדדתי אותה בעיניים כשהיא צמודה לקיר, הנחתי על הרצפה ובלי היסוס החדרתי את המסמר לקיר בכמה מכות נמרצות. תליתי את התמונה ופסעתי אחורה על מנת להתרשם – הרושם היה מהמם. מדהים, זה פשוט מה שהיה צריך להיות.
בתחושת בטחון גובר תליתי את התמונה הבאה וזו שאחריה ועוד אחת ועוד אחת, כל תמונה כאילו ידעה בדיוק היכן היא צריכה להיות. ואחר כך גם תבליטי החימר המיוחדים שקיבלתי פעם מתנה מאמנית וקישוטים אחרים. אפילו את המובליים תליתי סוף סוף.


אחרי שלוש שעות ושתי אצבעות דפוקות וכואבות, סיימתי לתלות הכל.


התיישבתי בסלון והסתכלתי בהתפעלות על הבית שלי שנראה לפתע אחרת לגמרי. לא הצלחתי להבין למה חיכיתי עד עכשיו.



תלם בא לבקר ומייד כשנכנס אמר – וואו מה עשית? זה עכשיו נראה פתאום כמו בית אמיתי!


אולי פשוט עד עכשיו לא הרגשתי בבית הזה כמו בבית.

סמארט קלאב – איך להיות חכם ואף צודק


לפני כשעה קיבלתי טלפון לסלולארי שלי ממספר חסוי, למרות שאני לא אוהבת לענות לחסויים , עניתי בהיסח הדעת, באמצע זרם בלתי פוסק של עבודה.
שטף מילים , שטפון מילים, צונאמי של מילים התקיף אותי עוד לפני שסיימתי לומר את ה- הלו מוסח הדעת שלי.


 


כוכבהשלום לך פועה, מדברת כוכבה , מנהלת השיווק של חברת סמארט קלאב, אני רוצה לבשר לך שזכית בזכות לקבל מילוי של טופסי לוטו בסכום פעוט של כך וכך לחודש במקום כך וכך לחודש…


 


אני- מה?


 


כוכבה – אנחנו חברה שעובדים בתפוצה גדולה עם ידיעות אחרונות ומקומונים וחברות נוספות, את שלחת הודעת טקסט וזכית להיות בין מאה האנשים, מתוך רבע מליון! שזכו בכלל בזכות הזו , את מצטרפת היום להגרלות קבועות של בלוטו שיערכו כך וכך פעמים בחודש ובמצב רגיל היו עולות לך 2400 ש"ח ואילו כעת מעצם היותך בין מאה הזוכים המאושרים את זוכה לשלם רק 169 שקלים לחודש! ובתמורה את מרויחה …


 


אני- תעצרי שניה.


 


כוכבה – (לא עוצרת אפילו בשביל לנשום) יש מאות אלפי חברים במועדון שלנו ועד היום חילקנו זכיות במליוני שקלים. את יכולה להכנס לאתר שלנו ולעקוב אחר מצב ההגרלה שלך בכל זמן נתון, תרשמי את הפרטים: השם שלי זה כוכבה , מספר הטלפון 1700……. הכתובת בראשון היא זו וזו ואתר האינטרנט הוא זה וזה. את צריכה רק להתחייב לשישה חודשים ואחר כך חברותך תומשך בצורה אוטומטית אלא אם תבקשי להפסיק אותה.


 


אני – כוכבה, תעצרי עכשיו, אני מנסה להיות מנומסת ולא לטרוק לך בפנים. תודה. עכשיו כשיש לי את הפרטים אני אבדוק ואחזור כדי לומר לך אם אני מעונינת.


 


כוכבה – לא, פועה, לא הבנת אותי. ההצעה היא חד פעמית ולעכשיו בלבד, אם אני סוגרת את הטלפון ההטבה עוברת ללקוח הבא, את חייבת להחליט ברגע זה..


 


אני – כוכבה! רגע שקט! ההחלטה שלי היא שלעולם איני מחליטה בלחץ, לכן תודה לך על המאמץ ושיהיה יום נעים.


 


כוכבה – ביי.


 


אחר כך הלכתי לבדוק ומצאתי כמה ביקורות בסגנון ה – אל תעשו את הטעות הזו כמוני, אין כמעט דרך להחלץ מהם.


 לדוגמא   ודוגמא נוספת .


 


 


אין ארוחות חינם.

יומולדת חברים

כל שנה אני מתפעלת מחדש מיכולת ההתארגנות המופתית שלי. בהתחשב בעובדה שעד יום שישי בבוקר לא היה לי מושג ברור של מה אני הולכת להכין לשמונה עד ארבע עשרה איש שאמורים להגיע או לא להגיע ליום ההולדת שלי, הרי שביום שישי בערב המקרר כרע תחת עומס הסירים המלאים;בכמויות מדאיגות של אוכל.

הכנתי צלי בקר בשזיפים וירקות שורש,(הגרסה שלי לרוסט ביף שהציע אבי) גלילות חצילים במילוי בשר, תחתיות ארטישוק במילוי בשר, אורז לבן, אפונה בלימון ונענע, סלט קינואה עם חמוציות ואגוזים, סלט חסה, סלט כרוב חמוץ מתוק, וחצילים בטחינה.

בסופו של דבר התיצבו עשרה אנשים ולמרות שאכלו ואכלו ואכלו, עדיין נשארו לי כמויות עצומות של אוכל שסותם את המקרר שלי עד להאפלה מלאה כמעט. זה בטח קרה לכולם שהמקרר היה כל כך מלא שהמנורה שלו הוסתרה והוא היה כל כך חשוך שהיה צורך לנחש מה אתם לוקחים מתוכו.

 

הגמל לא בא ליומולדת, הוא בחו'ל. אבל במפתיע הוא חשב עלי ושלח לי סמס בערך בזמן שכולם הגיעו, מה שלא השאיר לי הרבה זמן להתעמק במחשבה על מה זה אומר שבן אדם שלא מעוניין להתחייב ולאהוב אותי ולהיות בן זוג שלי, חושב עלי כשהוא בחו'ל בחופש המיוחל שלו ושולח לי הודעה מתוזמנת היטב לזמן המסיבה. אני חושבת שעדיף לי גם לא לחשוב יותר מידי על המשמעויות הקיימות או לא קיימות, כבר ראיתי שזה לא מביא אותי לשום מקום.

בכל אופן הצד החיובי של זה שהוא לא היה פה, זה שאף אחד לא הפריע לי לישון אחרי המסיבה ושאכן ישנתי כמעט עד עשר בבוקר. אם הוא היה, לא הייתי ישנה יותר משלוש- ארבע שעות והייתי מבלה את השבת ברביצה מסוחררת מעייפות במיטה.

 

בדרך כלל אני עורכת את המסיבות השנתיות האלה בחוץ, אבל מזג האויר המזעזע לא אפשר כזה דבר. בפריפריה שלי, הטמפרטורות לילה יורדות לטמפרטורה השוררת בבירתנו הנצחית בצהרי היום. וזה אילץ אותי לעשות את המסיבה בפנים. הבעיה היתה שעשרה אנשים בבית שבישלו בו במשך שעות לא הועילו למזגן המסכן שהתמודד בקושי עם החום. גם באחת בלילה הטמפרטורה בתוך הבית היתה גבוהה עד הזעה, לכן כשהלכו אחרוני החוגגים כיביתי את המזגן הראשי, זחלתי לחדר השינה שלי ומיטתי, הדלקתי את המזגן הקטן בחדר השינה וישנתי כאילו אין מחר.

בבוקר קמתי לבית שהריח נורא, שאריות היין האדום בכוסות החמיץ והעלה ניחוחות די איומים. שני סיבובים של מדיח הכלים והפעלה מחודשת של המזגן פתרו את הבעיה.

בצהריים קראתי לתלם שיבוא לאכול אצלי ולעזור לי להתחיל להשתלט על שאריות המזון שגודשות את המקרר. הוא אמר שהיתה מסיבה נהדרת, אבל שהגמל חסר לו. שזה לא אותו דבר בלעדיו. נו אז תגידו לי אתם, אני נידית?? אני???

אוכל

התלבטות עומדת בפני:


מה אכין לארוחת היומולדת ביום שישי?


אני לא לגמרי סגורה כמה אנשים יבואו, אבל עוד פחות יודעת מה בא לי להכין.


אני צריכה אוכל שאת רובו אפשר להכין מראש, שלא דורש אפיה או בישול ארוכים שילהיטו לי את הבית, שלא יקח לי עשרות שלבי בישול מורכבים, שיהיה טעים ובכמויות.


יש רעיונות למישהו?


בחני את עצמך – עד כמה את פתוחה ונאורה


במקום העבודה שלי עובדת אשה מקסימה שחיה עם בת זוג והן מגדלות יחד שני ילדים (השלישי בדרך) אחד היא ילדה, את השני ילדה זוגתה שסוחבת עכשיו הריון נוסף.
אני, שמחזיקה מעצמי נאורה ופתוחה ומקבלת, חייבת להודות שהיה לי מוזר בהתחלה עם הפתיחות והקלות שבה שיתפה. (אפשר לחשוב שכל מי שעובד פה מסתיר את חייו האישיים, תתביישי פועה)
מיד עלו כל מיני שאלות שכפי הנראה לא הייתי שואלת את עצמי אם היה מדובר בזוג סטנדרטי. למשל מי עושה מה בבית. מי מכבסת? מי שוטפת כלים? איך הילדים קוראים להן? איך מתיחסים לילדים שלהן בגן? איך מתיחסים אליהן בישוב הדי קטן שהן גרות בו?
לזכותי יאמר שחלק מהשאלות לא היו עולות כאשר מדובר בזוג של גבר ואשה מעצם היותו סטנדרטי ורגיל עבור החברה.


לשמחתי , חלק מהשאלות נענו אפילו מבלי שנשאלו במסגרת השיחות הרגילות שלנו, אנחנו ממש עונות על הסטראוטיפ של שיחות נשים חושפניות בעבודה. וחלק מהשאלות נענו לאחר שנשאלו והתקבלו בצורה שבה נשאלו, ללא קנטרנות ומתוך סקרנות פשוטה.


לאחר שהתרגלתי לעצם הרעיון, שהאשה הזו שאני מכירה כבר די טוב, חולקת משק בית, הורות ומיטה עם אשה אחרת , זה נראה לי כמעט טבעי. מפריע לי הרעיון שהיא ישנה חבוקה עם זוגתה , אבל זה רק בגלל שאני נרתעת מהמחשבה של שינה חבוקה עם מי שזה לא יהיה. לא אוהבת שנוגעים בי בלילה, לא אוהבת שישנים איתי באותה מיטה. לכן נראה לי די מזעזע שיש אנשים שממש אוהבים ומתרפקים על שינה משותפת.

היום יום הולדת

דווקא התחיל לא משהו, עם איזה כאב בטן מתמשך מאתמול ועייפות כללית, סוג של וירוס.


אבל בואו נהיה אופטימיים, בכל זאת יום הולדת היום.


הבוקר התחיל בסמסים וצלצולים , המשיך עם שולחן יומולדת מלא בלונים מתנות וברכות, עבר לקפה עם חברות


והנה כבר הגיעו הצהריים.


אני הולכת לקנות מצרכים להכנת עוגת גבינה, כי זה מה שבא לי ליום הולדת.


מקווה ששנה שהתחילה כל כך צולעת, רק תלך ותשתפר.

מזל טוב .


אני מאחלת לעצמי שמחה ושלווה, רוגע ואושר.


מי צריך יותר מזה?



היאוש שלפני

עוד מעט היום הולדת שלי. אני מנסה להזכר איך זה כל שנה, אם כל שנה מתלווה כבדות כזאת לתאריך הזה.


אני הרי אוהבת מאד את יום ההולדת שלי, אבל השנה יש כל כך הרבה כובד מסביב שבכלל לא בא לי לחגוג. לא אכפת לי מה הגיל שלי, סתם ספרות שלא אומרות כלום מבחינתי. זה סתם שהחיים לא נעימים ביותר בזמן האחרון.


הבעיה היא שהחברים שלי מצפים כבר למסיבת יום ההולדת השנתית ומתחילים לשאול מה איתה, אין לי כוח להרים מסיבה, אין לי כוח לארגן , לבשל, להכין, לארח.אבל אני יודעת שאם לא אעשה כלום אהיה מבואסת עוד יותר, כי אחרי הכל המסיבות האלה תמיד כייפיות ואם לא אעשה כלום תהיה לי תחושת פספוס איומה.


ככה נראה לי מהכירותי איתי.


יש לי עוד זמן לחשוב על זה, לא הרבה אבל מספיק.

בדפדוף אחורה אני מגלה שכמעט כל שנה תקופת יום ההולדת שלי היא לא תקופה מי יודע מה. מלאה בלבטים ומצוקות, אחר כך זה עובר. בדרך כלל אלה דברים פנימיים , אבל ב2006 היו אלה הטילים של נאסראללה.


זו תקופה של חשבון נפש , לכן זה משמח אותי עכשיו שאני כותבת פה, כי אני יכולה לחזור אחורה קצת ולראות איפה הייתי לפני שנה ושנתיים וחמש שנים, איך הרגשתי, במה התלבטתי, מה הטריד או שימח אותי.


הצד העצוב הוא שלא הרבה השתנה, הצד שמשמח יותר הוא שלא הרבה השתנה. מצד אחד לא השגתי מטרות חשובות כמו זוגיות וגם הגמל תקוע לי עדיין בחיים. מצד שני אולי אני לא מוכנה לזוגיות והגמל ממלא בדיוק את המקום שהוא צריך למלא בחיים שלי? (גם זה משהו שאני אומרת כבר כמה שנים)

נכון להיום הוא מתייצב כמו שעון בימי שישי פעם בשבועיים, מבלה איתי כמה שעות ונעלם בשבת בבוקר עד הצהריים. מה שממש לא משאיר לי מקום לאף אחד אחר בחיים אבל גם לא ממש מהווה זוגיות, אבל המחשבה על לחפש ולהתחיל קשר חדש מתישה אותי מראש.


מצד שני אני חושבת על עוד כמה שנים קדימה ומדמיינת את עצמי כרווקה זקנה ובודדה בבית לבד ולא ממש בטוח שארצה לבלות שנים בתחושת בדידות. אתמול היה מן ערב כזה שפתאום הרגשתי בו לבד מאד. כל כך לבד וכל כך מבוהל שלא הצלחתי אפילו לאסוף מספיק כוח כדי להתקשר למישהו ולהרגיש פחות לבד. אולי זה סתם קשור להרגשה הנאחסית הכללית, כי תחושת הבדידות היא סובייקטיבית לגמרי ולא באמת קשורה לתנאים חיצוניים, אפשר להרגיש הכי בודד בעולם גם בתוך קשר זוגי.


לרוב אני נהנית מאד מהלבד הזה ולרוב גם אין לי ממנו מספיק. אבל אתמול מתוך תחושת הבדידות המבהילה שנפלה עלי פתאום חשבתי שאולי ככה אבלה את השנים הבאות, שנים ארוכות של בדידות. בבית , לבד, בחושך, מול הטלויזיה. כן, רק חתולים חסרים פה והתעסקות בשכנים שלי ובהצצה מהחלונות.

את הטקסט שלמעלה כתבתי בארבע וחצי לפנות בוקר (אני מתעוררת מאד מוקדם כשאני מוטרדת) וצפיתי לעצמי עתיד די עגום . אבל באמת, זוגיות תפתור לי את הבעיה? כנראה שלא. כנראה שרק אני יכולה לפתור את הבעיה הזו.


ועדיף לי לפתור אותה לאור יום, שאז הכל נראה פחות שחור וקודר.


עכשיו כשהשמש כבר כמעט באמצע השמיים אני חושבת שאולי אלך ללמוד צלילה או אלך לחוג קרמיקה או אעשה משהו כזה שישמח אותי ויוציא אותי קצת משגרת העבודה עבודה עבודה שלי?

האוטו שלי ואני


בכל מה שנוגע לכלי רכב אני כזאת נקבה שזה לא יאמן.


אני ממש ממש מתעבת כל מה שקשור להתעסקות שחורגת מתחום ה- להכנס לאוטו להניע ולנסוע- כל כך מתעבת שמדחיקה כמעט כל טיפול אפשרי וכך קרה שאתמול תוך כדי נסיעה מפה לשם מצאתי את עצמי עם מחוג חום מנוע הרבה מעל לקו האדום. מבט תמים בלוח השעונים הקפיץ לי את הדופק לטיסה מטורפת ובהלה כללית אחזה בי.
מה אעשה, בדרך מפה לשם, באמצע שומקום עם מכונית שהמנוע שלה תיכף נשרף?
מחשבת כפירה ראשונה: שתשרף המכונית המחורבנת.
מחשבה שניה: איך אני משלימה את המשימות וחוזרת הביתה אם המכונית המחורבנת נשרפת?
זכרתי שבהמשך הדרך בטווח שלוש דקות נסיעה (במהירות מאה ועשרים קמ"ש) יש תחנת דלק והחלטתי לקחת סיכון ולנסוע עד לשם לעומת לקחת סיכון ולעצור על כביש בין עירוני סואן שהמכוניות האטיות בו נוסעות מאה ועשרים קמ"ש.


לחצתי על דוושת הגז וטסתי לתחנת הדלק.
כשהגעתי אליה כיביתי את המנוע וזינקתי החוצה לפתוח את מכסה המנוע, עלו משם אדי קיטור מבשרי רע. אני לא אוהבת אדים מבשרי רע, באופן כללי אני לא אוהבת שום מבשרי רע באשר הם. האדים התעלמו מרגשותי הגלויים לחלוטין והתאבכו להם באויר הלוהט ממילא.

חוסר האונים הניכר והאומללות השפוכה על פני הביאו אלי שני עובדי תחנת דלק להוטים לעזור ששפכו קצת מים על הרדיאטור והציעו לי לתת לאוטו להתקרר קצת ושאחר כך יעזרו לי.
אמרתי תודה והתקשרתי לגמל, כי למי עוד אני יכולה להתקשר כשאני במצוקה?
הסברתי לגמל שהאוטו התחמם ושהמאוורר שצמוד לרדיאטור לא עובד ושאולי אין מים ברדיאטור ושהכל מהביל מאדים ומה עושים עכשיו?
הגמל שאל מתי בדקתי מים בפעם האחרונה.
עניתי בכנות שמעולם לא.
דממה על הקו.
כעבור עשרים שניות התאושש הגמל מספיק כדי להחזיר לעצמו את הנשימה ולשאול האם הוא שמע אותי נכון. וכעבור עוד שתי דקות שבהן הסביר לי ש צ ר י ך לבדוק מים באופן סדיר וגם שמן אם אני כבר שואלת, עבר להסברים מעשיים יותר של מה לעשות עכשיו.


אחרי כרבע שעה פתחתי את מכסה הרדיאטור (טוב לא באמת אני, העובד בתחנת הדלק) וגיליתי שאין מים ברדיאטור, בכלל אין, אפילו לא טיפה.
העובד מילא את הרדיאטור במים ואיחל לי בהצלחה. לי היה נראה שהרדיאטור מטפטף, אבל החלטתי לנסות להגיע ליעד שלי בכל זאת.
עליתי לכביש רק כדי להתקע בפקק לא צפוי במשך חצי שעה. אין לתאר את המתח הכרוך בזחילה של עשרים קמ"ש כשהעיניים צמודות למד החום של המנוע ולחיפוש מקומות לירידה מהכביש במקרה של צורך במילוי חוזר. אני אחסוך מכם את המתח – המנוע לא התחמם מידי ולא הייתי צריכה לעצור ולמלא מים. הצלחתי להשלים את הנסיעה בשלום ולחזור לביתי בלי בעיות מיוחדות.


היום בבוקר קמתי על פי הוראת הגמל לבדוק האם יש מספיק מים והאם המאוורר עובד. טרוטת עיניים ומרת נפש התנהלתי אל המכונית, הרמתי את מכסה המנוע ובדקתי כשאני שואלת את עצמי למה תמיד זה קורה רק לי???
כשגיליתי שהמאוורר עובד ושחסרים רק מעט מים יכולתי להרגע מספיק ולענות לעצמי ש:


א. זה לא קורה רק לי.
ב. אם אני אטפל באוטו כמו שצריך זה כנראה לא יקרה.


אבל כאמור, אני כזאת נקבה בכל מה שנוגע לטיפול במכונית…

חם, אוף כמה חם


 


כל כך חם שהמזגן דולק כבר שלושה ימים ולילות רצוף, אין שום הקלה שמאפשרת סגירה שלו ופתיחת חלונות.


לעניות דעתי 32 מעלות בעשר בלילה זה עדיין חם מכדי לכבות מזגן. ולישון עם מזגן אני שונאת, אז אני מתהפכת במיטה, רגע קר לי רגע חם לי בעיקר אין לי מספיק אויר נקי וטרי של לילה. לא אכפת לי שיהיו ארבעים ושתיים מעלות בחוץ במשך היום, רק שבלילה ירדו הטמפרטורות לרמה שמאפשרת פתיחת חלון וכיבוי מזגן, אני סובלת מהעובדה שקיץ בעיקר בלילה. ומצד שני אני עובדת במזגן ולא צריכה להסתובב בחוץ, אז זו לא חוכמה גדולה.


יש איזה סוג של יאוש שגורם לי לחפש אתרי תחזית ולדעת כמה זמן עוד נשאר לי לסבול ככה. לא שזה עוזר לדעת שהחום האיום ישאר פה לפחות עוד שבוע ואולי אפילו יותר. כרגע עוד אין תקווה לסיום באופק.


אבל זה ככה כל קיץ, תמיד יש איזה שבוע מזעזע כזה של טמפרטורות איומות ובלתי נתפסות. לפחות הבית החדש מבודד הרבה יותר מהקודם ששם הטמפרטורה לא הצליחה לרדת מתחת לשלושים מעלות בחלק המקורר של הבית והאמירה ללמעלה משלושים וחמש מעלות בחלקים שלא הצליחו להתקרר (אף פעם לא היה לי אומץ למדוד בדיוק כמה חם היה).


הצמחים המסכנים שלי נצלים בחום הנורא ממש רואים עליהם את המצוקה, זה לא העדר המים כמו פשוט אפיה איטית ובלתי מתפשרת בחום הנורא שיש בחוץ. הכלבה המטופשת שלי שוכבת בבית כל היום, רדומה ומעולפת מעייפות שנובעת מהחום, גם היא שאוהבת לבלות בחוץ בשעות הקרירות יותר, מבקשת רק לשכב על הרצפה בבית . פעם על הגב, פעם על הצד, פעם להצמיד את הבטן לאריחים הקרירים של הרצפה, מסתובבת ומקררת חלקים נבחרים לפי הצורך.


יאללה שיגמר כבר!