התלבטויות עבודה


לפני חצי שנה החלפתי מקום עבודה, אחרי שמונה שנים במקום הקודם.


מאד אהבתי לעבוד במקום הקודם, אבל בגלל המצב הכלכלי נאלצו לקצץ לי שם במשרה ואני מצידי, נאלצתי להגיד להם שלום ותודה עבור הדגים.


עברתי למקום חדש נחמד מאד, עם צוות חביב ונעים. הכל פה מסודר ומאורגן מאד, אולי אפילו טיפה יותר מידי לנפשי המבורדקת, אבל שיהיה, למדתי להסתדר עם זה.


במקום העבודה הקודם עבדתי כמעט לבד. השותפה שלי עבדה במשרה חלקית ביותר. היתה לי המון אחריות והרבה עומס. במשך שמונה שנים כמעט ולא לקחתי ימי מחלה, ולא לקחתי ימי חופש בכלל. פשוט, אם אני לא באתי לעבודה, לא היה אף אחד.


זה היה לא קל, אבל התרגלתי ואהבתי מאד את העבודה ומה שקשור בה. בניתי לי את ממלכתי הקטנה כראות עיני ולפי נוחותי .


ובמקום החדש אני חלק מצוות, זו כבר לא הממלכה שלי. נכון שיש לי הרבה יותר חופש להעדר מהעבודה אם אני צריכה, אבל זה בערך הפלוס היחיד. זו שאני עובדת איתה היום מתקשה מאד לותר על תחומי האחריות שלה ולהעביר אלי משהו. התוצאה המיידית היא שמזה חצי שנה אני משתעממת למוות בעבודה.


כל יום במשך שעתיים או יותר אני מטפסת על קירות בנסיונות נואשים להמציא לעצמי עבודה או לפחות לעשות את עצמי עובדת, שיחשבו ככה האחרים.


למרות שלעין הלא מנוסה זה יכול הלראות כייף לקבל כסף עבור שום דבר זה לא נכון. זה לא כייף בכלל להשתעמם בעבודה.


ולכן התחלתי לחשוב ברצינות לקצץ פה את המשרה ולחפש משרה נוספת או מחליפה במקום אחר. קל להגיד, מפחיד לעשות. עד שסוף סוף התחלתי להכיר ולהסתגל למקום הזה ולאנשים האלו שפה, עכשיו לעזוב את זה וללכת למקום שבו אצטרך להתחיל הכל מהתחלה? או אפילו לא לעזוב לגמרי ובכל זאת להתחיל שוב הכל מהתחלה.. לא קל, אני יודעת כי ממש עכשיו אני בתהליך ההסתגלות הזה בדיוק.


ומצד שני, אני כל כך, כל כך לא מרוצה. לא טוב לי. אני מתבאסת לקום בבוקר לעבודה, אני סופרת את הימים בחוסר סבלנות בהמתנה ליום חמישי ואז מבלה את יום חמישי בהמתנה לזה שיגמר כבר היום.


לקחתי על עצמי להחליף חברה חולה בעבודה שלה והימים האלה מהווים הקלה מהשגרה שלי, עד כדי כך שאני מצטערת שכבר חלף חודש ושהיא תיכף תחזור ואז שוב יהיה לי מן שבוע ארוך ומייגע ללא הפסקות ויציאה מהשגרה.



לפני חודש פנו אלי ממקום אחר ושאלו אותי אם אני רוצה לעבוד אצלם בחצי משרה, אמרתי שצריך לדבר על זה ומאז לא נוצר קשר בינם לביני. ראיתי שהם פרסמו מודעות דרושים ומפרסמים שוב ושוב.


התלבטתי מאד אם לפנות אליהם או לא.


שוב מדובר במקום עבודה שבו לא אהיה מרכזית, אלא רק חלק מצוות מבוסס וותיק מאד, האם שווה לי ללכת לשם?


האם זו לא תהיה חזרה על מה שקורה לי במקום העבודה הנוכחי?


היססתי עד כדי דפיקות לב כל פעם שחשבתי על זה, בסוף החלטתי לעשות בלי לחשוב . התקשרתי אליהם וקבעתי מהר מהר פגישה למחר, בלי להתחייב, רק כדי לדבר ולשמוע מה הם רוצים ומה הם יכולים להציע ומה מכל זה מתאים לי.


מפחיד.

אפונה


הכרתי אותו דרך אודיגו, תוכנת הכרויות שהיתה בשיאה לפני עשר שנים פחות או יותר, ומי שזוכר את התוכנה זוכר בוודאי גם את "כלבי אודיגו" כל הגברים שהיו מוכנים להתכלב על מנת להשיג שיחה עם אשה (או סביר יותר להניח עם מי שמתחזה לאישה) ואכן מתחזים היו בעשרות וידעתי לזהות אותם מייד אחרי השורה השניה של השיחה . נפנפתי אותם בערך באותה מהירות שבה הם פנו אלי.


יום אחד פנתה אלי אשה שהמשיכה להשמע כמו אשה גם אחרי המשפט השלישי והרביעי, והיה מעניין לדבר איתה אז דיברנו, במשך חצי שנה דיברנו, דרך איי סי קיו בעיקר, שיחות נפש ארוכות שאפשריות רק בין נשים. על החיים והבית והעבודה והחברים וההורים ומה לא…


אחרי חצי שנה היא נעלמה לפתע, תמהתי לאן נעלמה, אחר כך קצת דאגתי , היא לא השאירה שום דרך להתקשרות (אף פעם לא עברנו לדבר בטלפון), ובסוף הנחתי למחשבות ורק מידי פעם עוד היתה חולפת במחשבתי. לפעמים זה קורה שאנשים נעלמים מהחיים. כך חלפה לה חצי שנה ויום אחד פתאום הבליחה לה באייסי כאילו לא נעדרה מעולם, אמרה שהיא חייבת להתוודות. היא נעלמה כי הרגישה שהיא נקשרת אלי מאד ומכירה אותי באמת ולא היתה יכולה לחיות יותר בשקר ששיקרה לי, היא לא אשה, היא גבר. נשוי כמובן.


הפתעה הפתעה, חדי השכל בינכם ניחשו את זה כבר, אבל אני הייתי מופתעת באמת ובתמים וגם כועסת. אני לא אוהבת שמשקרים לי, זה אולי הדבר שאני שונאת יותר מכל, שקרים.


ומצד שני, נוצרה ביננו חברות מרתקת ומענינת שחבל לוותר עליה.


מצד שלישי , אני לא נוגעת בנשואים גם עם מקל באורך מטר.


ומצד רביעי, אפשר למצוא פשרה.


הפשרה היתה שנמשיך לשוחח אך לעולם לא נפגש. (איך עמדנו בזה ועד כמה זה נושא לפוסט אחר).


ואכן השיחות הפכו לטלפוניות בעיקר והוא הפך לחבר נפש, ליווה אותי בכמה צמתים חשובות בחיי לאורך כעשר שנים שוחחנו ימים על ימים, אולי אפילו שבועות בזמן מצטבר.  


שלוש פעמים התנתק ביננו הקשר, פעמיים בעקבות שינוי שחל בחיי וכנראה הבהיל אותו פעם שלישית בעקבות אי הבנה שהובילה לכעס גדול. בשלוש הפעמים הוא פשוט הפסיק להתקשר ואף לא ענה להודעות סמס. הנתקים נמשכו מספר חודשים בכל פעם והקשרים התחדשו בכל פעם בצורה מקרית, מצידו.


הפעם הרביעית והאחרונה התרחשה רק עכשיו, לפני כחודש היה ביננו איזה ויכוח שלאחריו פסק מלהתקשר. אני בדרך כלל לא מתקשרת אליו כי אחרי הכל הוא נשוי. עבר שבוע ושבועיים ושלושה ואין סימן לטלפון בסוף סימסתי לו:


אני : זהו?


הוא: נראה לי שככה עדיף, לא?


אני: לא יודעת, לא חשבתי על זה במונחים כאלו. אתה עשית החלטה אבל לא ידעת אותי, בכל אופן אם כך אתה מרגיש אז כך עדיף.


הוא:אז יש הסכמה מצוין.


הוא: (כעבור מספר דקות) ברצינות הריטואל שבו משהו מכעיס אותך ואני צריך לעמוד בפינה נמאס. זה הצד שלי . ומבחינתך לא עדיף להפסיק להפגע?


אני:"לעמוד בפינה" זו חויה שלך לבדך, אני לא הרגשתי פגועה ובטח לא עד כדי ניתוק קשר חד צדדי, אבל שוב, אם כך אתה מרגיש , זה הדבר הנכון לעשות.



וכך הסתיימו להן עשר שנות חברות שאני אסירת תודה לה, כי למדה אותי המון דברים, תמכה ועזרה במקומות קשים.


אני לא כל כך עצובה ובכלל לא מתגעגעת, יכול להיות שהסיום הזה קרה בדיוק בזמן. בדרך כלל קשה לי מאד לנתק קשרים עם אנשים, בעיקר קשרים ארוכים. ופה אני לא חווה שום קושי.


אני מקווה בשבילו שהנשואים שלו יהיו טובים יותר (גם אני הייתי בשבילו עוגן הצלה לא מעט פעמים) ושהוא יהיה שמח בחייו.


ואני באמת שמחה שלא נכנעתי לתחנוניו ולא נתתי לו את כתובת הבלוג.


שיהיו לך חיים טובים , אפונה.

נעליים שחורות


או קיי, הנה הגיע תורי לכתוב על נעליים שחורות.


את הספר קיבלתי מאבי במתנה, מתנה מרגשת במיוחד עבור מי שאוהב לקרוא ספרים מחד ואוהב לקרוא בלוגרים מסויימים מאידך,וכאשר השניים משתלבים זה בזה השמחה גדלה עוד יותר.


לקח לי קצת זמן לקרוא את הספר, אבל לא בגלל שהוא לא קריא, נהפוך הוא, הספר קריא ביותר, הקריאה זורמת וקלה , הפרקים קצרים והדפים נהפכים במהירות.


כל כך במהירות הם נהפכים שכשהגעתי לדף האחרון הופתעתי באמת וחיפשתי המשך אפשרי בדף שאולי נדבק לדף, לשווא. או קיי אבי, מה הלאה? לאן זה ממשיך? לאן זה הולך?


הכתיבה היא מינימלסטית ומותירה לקורא הרבה מקום למחשבה עצמאית משל עצמו, לעיתים מצאתי את עצמי מדפדפת אחורה כדי להבין הקשרים מסויימים לדברים שנכתבו, בעיקר כאשר היה מדובר בנושאים שאינם כוס התה שלי.


הספר עצמו מטריד, קודם כל הנושא שלו, אחר כך הקלות הבלתי נסבלת של המוות, לקיחת החוק בידיים וההתדרדרות של החברה כולה. סגנון הכתיבה מעצם המינימלסטיות שלו מדלג על תהליכים ומביא את הסיפור משלב ההחלטה היישר לשלב התוצאות, מה שנותן את התחושה האפוקליפטית של אבדן כל רסן ופיקוח, ושוב איזו קלות בלתי נתפסת של התרחשויות.


יכול להיות שככה עשויים באמת להתנהל דברים ואני פשוט תמימה מידי?


באמת שאני לא יודעת, חלק גדול מהדברים שנכתבו זרים לי לחלוטין , ולכן היה לי קשה לדעת מה אמיתי ומה לא, מה אפשרי ומה פיקטיבי לחלוטין. בחלקים גדולים של הספר ייחלתי שמדובר בדמיונו הפרוע של הסופר בלבד.



בעיה עיקרית שהיתה לי עם הספר היא הנימה השובינסטית הכבדה או אולי פשוט מוצפת הטסטוסטרון שבו כתוב הספר. נימה צבאית קצרה עמוסת ראשי תיבות ומונחים ליודעי דבר. וצימצום הדמויות הנשיות למינימום, למרות שהעצמאות של נירה(והחשיבות שלה בעלילת הספר) לא מוטלת בספק, היא ושאר הנשים (המרומזות ברובן) בספר מהוות רק רקע להתרחשויות המאד גבריות.



אבי, כל הכבוד על הספר המיוחד שלך, על האומץ להוציא אותו, על הסבלנות והמתח שקשורים בזה ועל זה שהבייבי שלך כבר בחוץ, בעולם הגדול.


עכשיו בשבוע הספר לכו וקנו את הספר הזה.


צפירת הרגעה

הכל בסדר.


הלב שלי נבדק מלפני ומלפנים ביום שישי.


אין חסמים בהולכה החשמלית, המבנה והתפקוד תקינים לחלוטין בבדיקת אקו ויש אנשים שחיים עם כזה דופק והכל טוב.


ככה אמר הרופא שבדק אותי, רק ביקש שאעשה עוד בדיקה במאמץ כדי לראות שהלב מתפקד טוב גם במאמץ.

הרופא, כשעשה לי אקו, חיפש את הלב ומילמל לעצמו – איפה הלב שלך?


ואני באנחה, אמרתי- הלוואי שהיית הראשון ששואל אותי את השאלה הזו…

בערב בא הגמל וחגגנו לו יומולדת, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

ברדיקרדיה

ההולטר לב שלי חזר, התוצאות מענינות מאד או במילים של רופא המשפחה – ברדיקרדיה קיצונית.
עד כמה קיצונית?הדופק שלי הצליח לרדת עד ל 33 פעימות לדקה. שזה בערך פעימה אחת בשתי שניות שזה, לכל הדעות,  מעט מאד פעימות לדקה
אז מה עכשיו? עכשיו המערכת קצת מבוהלת ורוצה להטיס אותי לבדיקת קרדיולוג שמתמחה בהפרעות קצב, רק מה, בפריפריה שלי אין רופא כזה מלבד בבית החולים הגדול האיזורי, ולחכות לתור למרפאת הפרעות קצב לוקח כמה חודשים.


ניסיתי למצוא את הרופא המומחה להפרעות קצב הזה במרפאה פרטית דרך הביטוח המושלם ומסתבר שהמקום הכי קרוב שבו הוא עובד הוא במרחק שעה וחצי נסיעה ממני.
כמה טוב לגור בפריפריה!
תוכנית מספר 2 היא לפנות לקרדיולוג "רגיל" ושהוא יפנה אותי בדחיפות למרפאה של בית החולים. או קיי, זו דאגה אחת שתפתר במהרה כך או אחרת וטוב שהיא קיימת כי היא מסיחה את דעתי חלקית מהבעיה האמיתית שהיא : מה עושים עם ברדיקרדיה כזו?
הדבר הראשון שעולה על דעתי הוא קוצב לב. והמחשבה הזו לבדה די בה כדי לשלוח אותי אחוזת בחילה לנשום קצת אויר בחוץ, קוצב לב????


מה שטוב במחשבה הזו , זו העובדה שהפניקה מעלה לי את הדופק באופן מיידי. ומייד אני נעשית ברדיקרדית הרבה פחות.
מייד אחר כך אני מזכירה לעצמי שאין טעם לרתום את הסוסים לפני העגלה ועדיף שאשמע ממומחה לעניין מה באמת עושים במקרים כאלו ועד כמה זה חמור.


מעניין אם בגלל זה קר לי רוב הזמן ואם בגלל זה אני עייפה רוב הזמן.


מעניין כמה זמן אני חיה ככה בלי לדעת.

מענין בחיים


מיהרתי מידי להתלונן על השיעמום הצפוי לי.


זה היה מטופש ממש, כי החיים שלי נעשו מאד מענינים בימים אלו.


מצאתי את עצמי מעורבת בצורה עקיפה בפרשה שעלתה לכותרות וכיכבה שם.


מעורבת זה מוגזם בעיקר סופגת ריקושטים.


לא משעמם לי בכלל.


הלוואי שהיה לי קצת משעמם ושגרתי.