מדרון חלקלק

אחרי תקופה ארוכה למדי של שקט נפשי הגיעה, כמו שאפשר היה לדעת שתגיע, תקופה די מזעזעת.


כבר שלושה שבועות הכל הולך מדחי אל דחי, מקשה לקשה יותר.


אני עייפה מאד, מותשת פיזית ונפשית.


לא מספיקה להתאושש ממכה אחת וכבר נוחתת אחרת.


מאד קשה לי בימים אלו להצליח לראות את הטוב שבחיים שלי.


הדרישות עצומות מכל תחום בחיים ואני לא מרגישה שאני מצליחה להתמודד עם הכל.


כמעט כל לילה מתחיל בהתמוטטות שלי למיטה כבר בתשע בערב ,הרדמות מול הטלויזיה ואחר כך התעוררות כל שעה בממוצע.


בארבע-חמש בבוקר נגמר הלילה בדרך כלל באופן סופני, אולי בסוף אני אלמד לחבב את השעות השקטות האלו של טרום היום.

התוצאה של מיעוט השינה הזה זו עייפות קבועה שמביאה לקושי גדול להתמודד עם כל החלקים הרגשיים.


בעבודה אין לי סבלנות לאנשים וזו בעיה.


האנשים שאני עובדת איתם נמצאים בעמדת חולשה ונזקקות, ואני צריכה להיות סבלנית ותומכת. לבלוע המון צפרדעים שלא באות ממקום של רוע, כמו שזה יכול להראות לפעמים, אלא פשוט ממקום של חולשה וחרדות.


יש לי כל כך הרבה צפרדעים משלי שכבר לא נשאר לי מקום לאלה של אחרים.


כתוצאה מזה , הבוסית שלי רומזת לי בעדינות פוחתת והולכת שאני צריכה להיות יותר סבלנית עם האנשים ושואלת אותי אחת ליום מה שלומי, כי אני לא נראית לה טוב כל כך בזמן האחרון.

העייפות גם גורמת לי להיות פזורת דעת ברמה מסויימת. בעבודה אני אוספת את עצמי, כי טעויות יכולות להיות אסון. אבל ברגע שאני נכנסת לאוטו בסיום היום זה הופך ליותר בעייתי.


באופן קבוע אני נוהגת על אוטומט, הראש שקוע במליון דברים אחרים, הדרך חולפת מבלי שתיקלט ותורגש ואני מגיעה הביתה בלי שזכרתי אפילו מטר מהדרך. התוצאה של פיזור הדעת בנהיגה היא דפיקה איומה לכנף הקדמית של האוטו.


דווקא רציתי לעשות משהו טוב ועצרתי לילדונת שתפסה טרמפים בדרך בין עירונית.


רק שעד שנזכרתי לעצור, עד שהיא נקלטה לי ברדאר, כבר עברתי את תחנת האוטובוס בכמה עשרות מטרים. עצרתי בסופו של דבר , בדקתי שאין מאחורי מכוניות והתחלתי לנסוע רוורס אליה. (כן אני יודעת שזה אסור) אבל לא שמתי לב שאני קרובה מידי לגדר ההפרדה על שפת הכביש ושיפשפתי את כל הצד הימני של האוטו. חלק מהכנף הימנית התעקם ככה שכנראה יהיה צורך להחליף את כל הכנף.


איזה יופי לי. בדיוק ההוצאה שאני כל כך מחכה לה.


בדיוק בחודש שבו מנהל הסניף קרא לי לשיחה אישית נוגעת ללב על המצב החשבון שלי.

עוד יומיים יש לי מבחן. האחרון שבהם, תודה לאל. ואין לי שום יכולת להתמקד וללמוד. קוראת את החומר ולא מצליחה להפנים כלום. זה יהיה די מבאס להכשל במבחן האחרון בלימודים, לא?

הקשיים הגדולים יותר מגיעים מהחלקים בחיים שלי שעליהם אני לא כותבת כלום.


משימות יום יומיות נראות לי עצומות ובלתי אפשריות.

אני נוטה להסתגר בתוך עצמי, אין לי סבלנות לכלום ולאף אחד, בעיקר לא לעצמי. ואין לי שום חשק להתחלק באומללות הכללית עם חברים.


פעם אמרה לי מישהי שכשרע לי אני נזרקת בפינה כמו כלב ולא נותנת לאף אחד להתקרב. טוב שהיא לא אמרה שאני נושכת. למרות שהיתה צודקת אם היתה אומרת את זה.


בשבוע שעבר באחד הערבים האיומים יותר התקשר אלי אחד החברים, זו היתה שיחה בטעות, הוא התכוון להתקשר למישהו אחר וחייג אלי. אבל כששמע את הקול שלי, הודיע שהוא מגיע, למרות מחאותי הנמרצות. אחרי רבע שעה הסתבר שלא רק הוא הגיע, אלא הביא איתו עוד תגבורת של שני חברים.


יצאתי מהמיטה עם העיניים האדומות והנפוחות והפנים הרטובות.


תלכו מפה, אמרתי, אני לא צריכה שתבואו לרחם עלי. תודה שבאתם , אבל אני בסדר. לא צריכה רחמים , תודה, יש לי מספיק משל עצמי. לכו הביתה.


לא באנו לרחם עלייך הם אמרו, מה יש לשתות?


לא הצלחתי לסלק אותם פיזית מהבית, אז פתחתי בקבוק וויסקי ובקבוק יין. כך שאחרי חצי שעה כבר לא היה אכפת לי שהם נמצאים.


זה מצא חן בעיני מספיק בשביל להגיד לגמל שאני צריכה שיבוא בסופ'ש (ממש אמרתי לו שאני צריכה, אלוהים ישמור) ושאני רוצה ללכת לאיבוד לגמרי, שנלך לאיבוד יחד.


התנתקות כזו מהחיים היא אויר לנשימה, כמה שעות של חופש מוחלט. היה נפלא, אבל לא הצליח למלא את המצברים המרוקנים. אני צריכה להניע בהתדרדרות כל בוקר. את עצמי.


אני מנסה להזכיר לעצמי שזה לא יכול להמשך ככה. שתקופה טובה יותר עוד תגיע.


זה רק נראה כל כך רחוק ולא מושג.

8 תגובות בנושא “מדרון חלקלק

  1. טוב שיש חברים שמכירים אותך.כמו שהתקופה הזו באה, ככה היא תלך. ואת יודעת מה לעשות. את מכירה את עצמך מספיק זמן.אם את רוצה לפרוק דברים שאת לא כותבת בבלוג, אני פה.

    אהבתי

  2. החלקים שאת לא כותבת עליהם אני מניח שהם גם אלה שאליהם את לא נותנת גישה, ולפי מה שכתבת הם הכי קשים לך. אני הייתי אומר שאולי תנסי לכתוב עליהם. לפעמים כשזה יוצא בכתיבה זה משחרר משהו מבפנים. ואם לא אז תנסי לחפש מה הדברים שיכולים לעשות לך טוב ולמלא מצברים. אולי זה הזמן לחופש. וגם אם אין כרגע כסף, שווה אולי להתאמץ, כי כמו שאת כותבת זה לא נראה משהו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s