הסלולארי שלי

שכחתי את הסלולארי בבית. כמובן שגיליתי את זה רק כשהגעתי לעבודה.


עכשיו אני מסתובבת בתחושת עירום מעיקה ומדמיינת צלילים וצילצולים.


זה לא שאני לא יכולה בלי הטלפון שלי. אני לא מכורה לקולר הסלולארי הזה.


אבל בכל זאת, זה חלק כל כך גדול מהחיים שלי.

השבוע הלכתי לבחור את הסלולארי החדש שלי. אחרי שהקודם התאבד ונותרתי עם טלפון חלופי : http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=75582&blogcode=3694206


לתומי חשבתי שאני הולכת לבחור טלפון והתברר לי שאני צריכה לבחור גם טלפון נייד, גם נגן MP3 וגם מצלמה. זה לא כל כך פשוט כל העניין הזה. לכל טלפון היו כל כך הרבה פיצ'יפקס נלווים שכמעט נבהלתי.

אני לא טכנופובית, בכלל לא. תנו לי מכשיר אלקטרוני חדש ומספיק זמן פנוי ואני צוללת לתוך ההבנה שלו בחדווה של חוקר קוטב צפוני ממוצע. דוחפת הצידה את כל מי שליידי, מצמצמת את טווח התגובה שלי לגירויים חיצוניים למינימום, כלומר להימהומים לא מחייבים, ומתחילה ללחוץ על כפתורים.


אף פעם אני לא מסתכלת בספרי ההדרכה , דפי המידע וחוברות ההסבר. אני לבד. אני אטעה בדרכי שלי ולא בהנחיית שום כותב אלמוני, תודה.


להבדיל מזה אני מכנופובית לחלוטין. מכשירים מקולקלים מוציאים ממני את הרע ביותר. מה שמתקלקל, יותר עדיף לו להשרף ולהתרסק לחלוטין ולא לעמוד ליידי כשהוא נראה תקין אבל מסרב לעבוד.


יום אחד, באחת הנסיעות על האופניים, באמצע שומקום, כשהייתי (כמובן) לגמרי לבד, נפלה לי השרשרת של האופניים. האופניים סרבו להפתעתי להמשיך לנסוע ללא שרשרת ואני נאלצתי להתמודד עם המציאות ולהפסיק לנסות להדחיק ולעשות כאילו לא קרה כלום , שזו הטכניקה המועדפת במקרים של רעש במנוע של האוטו, ענני עשן וקולות חריקה מוזרים.


נאלצתי להתייצב מול המציאות ומול האופניים המושבתים. כאמור הייתי לבד לגמרי ולא היה לי נעים לבכות בתסכול. אז החלטתי להתייצב מול גורלי וגיליתי שבאופני מהלכים זה ממש קל להרכיב את השרשרת מחדש. צוהלת ומאושרת המשכתי בדרכי תוך הבטחות לעצמי שזה היה במקרה ושאני לא אתלהב כל כך , כי בפעם הבאה שיתקלקל משהו אני עוד עלולה לחשוב שאני יכולה לתקן ותצפה לי אכזבה קשה.


אין מה להגיד החינוך של אמא פועל כשורה.


כל הכבוד , אמא!

בכל אופן, עמדתי מול המכשירים המאד משוכללים, עמוסי הגאדג'טים והאפשרויות הבלתי נגמרות והתלבטתי קשות.


לבסוף הלכתי על האופציה ההגיונית. המכשיר שיש לו סיכוי לשרוד אצלי הכי הרבה זמן.


הסוכן החתיך הבטיח לי שזה סוס עבודה אמיתי שלא יתקלקל כל כך מהר.


נו , נראה. ככל שמתקדמים הדורות המכשירים הופכים להיות פחות עמידים.

אני יכולה לזלוג פה להמשך נוסטאלגי על הסלולארי הראשון שהיה לי, שדרש איש נוסף שילך איתי ויסחוב אותו עבורי, כל כך גדול וכבד ומגושם הוא היה ועל הטלפון השני שכבר לא דרש קשר, אלא רק תיק עם תפרים מחוזקים שלא יקרע ממשקלו וכן הלאה… אבל ברור לי שאת כל הפוסט הזה אני כותבת רק כי יש לי חסך קיצוני של כמה שעות בטלפון שלי.


ואני הרי צריכה להוכיח לעצמי שאני לא באמת מכורה.


אז אני עוצרת פה.

8 תגובות בנושא “הסלולארי שלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s