מלחמת התשה.

הקול שלי צרוד, כמעט סקסי.

זאת אומרת , יכול היה להיות סקסי אם לא הייתי משתמשת בו כדי לצרוח על הלשעבר שכותש אותי במלחמת התשה שלא נגמרת. כל פעם סעיף נוסף שלא היה שם קודם. כל פעם שנדמה שהגענו להסכמה מתברר שכמעט , אבל לא.

כל פעם שנדמה שהגענו אל המנוחה והנחלה הוא מתחיל הכל מחדש.

אני לא יודעת אם הוא נהנה מזה או שהוא באמת אדיוט דפוק בשכל שחושב שהוא עושה את הדבר הנכון.

התחלתי את הבוקר בטלפון אליו. מה אכפת לי לחרבש לו את הבוקר, אחרי המייל שלו שגרם לי להפסיד שינה הלילה?

הפעם נמאס לי והורדתי את הכפפות. צרחתי עליו וסוף סוף הכנסתי את הסעיף הכלכלי לתוקף. כל מה שויתרתי לו והתחשבתי בו נגמר.אני יודעת מה כואב לו והגיע הזמן שאתחיל להכאיב לו. עד עכשיו התחשבתי בו והשתדלתי להתפשר על כל דבר. למרות שההתחשבות שלי היתה חד צדדית. כרגיל  "הבנתי" אותו ואת הצד שלו ואת מה גרם לו להתנהג ככה או אחרת. ועכשיו הגעתי למצב שאני מתעבת את הצורה שלו. מה שלא היה מעולם. אולי לא הייתי צריכה לוותר מהתחלה. לא להתפשר, להשתמש בכוח. בניגוד לכל אמונותי ולדרכי. טוב לא חשוב, אני משתנה.

הוא אשם. מלחמת ההתשה שלו עושה עבודה טובה. נגדו.

בלילה דיברתי עם התמנון, כרגיל הוא הסביר לי מה הוא חושב שאני צריכה לעשות ואיפה לדעתו אני טועה. וכרגיל בכיתי מיאוש ואמרתי לו שאין לי כוח להמשיך יותר. והוא כרגיל אמר שאין לי ברירה.

כאילו אני לא יודעת.

אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת. הרי גם כשאני מייללת אני לא מוותרת ולא מרימה ידיים ולא מפסיקה להלחם לטובת מה שנכון. אבל אני צריכה ליילל מידי פעם. ואני צריכה שירחמו עלי קצת.

אני יודעת שזה לא פופולארי לבקש רחמים או להתפלש ברחמים עצמיים.

רצוי להרים ראש ולשמור פאסון ובאופן כללי להיות גיבורים נורא. אבל הדרך היחידה שלי להמשיך להיות גיבורה, זה להרשות לעצמי להתפרק קצת, מידי פעם. במקום בטוח, גם אם חסר סבלנות כבר, כמו התמנון.

אה, כן, התנצלות  בפני קוראי המצפים לתיאורי סקס מרגשים.

זה עוד יגיע.