עייפה הבוקר

למרות שישנתי טוב בלילה, יש איזו תחושת יאוש מהשבוע הקרוב. אולי בגלל יום השואה ויום הזכרון שיבוא אחריו.


אני חסרת אנרגיה לגמרי, אין לי כוח לעשות כלום.


בימים כאלה אני שמחה שיש דברים שמכריחים אותי לקום ולזוז, אחרת הייתי יכולה לבלות ימים שלמים בחצי אפילה של הבית. לשקוע בתחושת האין כוח ולהפוך אותה לחלק אמיתי ממני.


אבל אני לא באמת יכולה. אני חייבת לקום ולזוז. אין לי באמת ברירה.

אולי בהמשך התמנון יקיים את הבטחתו ויקח אותי לסוף שבוע בתורכיה. הוא אסיר תודה על העזרה שהגשתי לו בתקופה הלחוצה שלו בעבודה ורוצה לפנק אותי בנסיעה קצרה לבית מלון.


עכשיו נותר רק לתהות אם ההבטחה תקוים או שתתאדה ברוח כמו הבטחות אחרות שלו.


כשנסענו בשבת לחברים הוא אמר לי שלא קל להיות איתי, כי אני אינטנסיבית ואמיתית. ומי שמשתמש בהעמדות פנים ומסכות חברתיות, מוצא את עצמו עומד מול מראה שהוא לא רגיל לה, כשהוא איתי. וזה לא קל.


קצת הופתעתי, כי למרות שאני לא מסתדת עם חלקלקות חברתית וכל מיני כאילואים, אני חושבת שאני יודעת לכסות את הישירות שלי מספיק כדי לא לגרום אי נוחות. במילים אחרות, ברוב הפעמים אני מצליחה לסתום את הפה ולא להגיד כ-ל מה שאני חושבת ישר בפרצוף.


אחר כך חשבתי שבאמת הוא בא מעולם כל כך שונה משלי ודווקא ההתנגשות בין העולמות שלנו היא זו שיוצרת את דו השיח המרתק שלנו. אבל בטח לא הייתי מתאימה למה שהוא מדמיין כבת זוג. במחשבה שניה אני לא לבד. הוא כנראה עוד לא מצא מישהי שתתאים, אחרת למה הוא לבד עדיין?


ובכל זאת כשהיינו אצל זוג החברים, הוא הלך עם האיש להכין אוכל והשאיר אותנו הנשים לשוחח שיחה נשית שקטה. והיה מרוצה מעצמו מאד מאד שהתנהג כראוי והכין לנו אוכל בזמן שנתן לנו לקשקש. אני תוהה לאיזה דימוי זוגי זה מתאים לו כל כך.


היא ואני שקענו לשיחת נפש נשית במהירות האור. כל כך מהר שכמעט נעתקה לי הנשימה כשמצאתי את עצמי משוחחת איתה על דברים שהעלו לה דמעות בעינים אחרי חמש דקות בלבד.


בסופו של דבר הם הצליחו לגמור להכין את האוכל והשיחה נקטעה ולא יכלה להמשיך בנוכחותם.

ככה זה בשיחות נשים. הן יכולות להתקיים באמת רק ללא נוכחות גברית והן צוללות ישר, לחלקים הרכים והכואבים ביותר של הנשמה.


אתמול דיברתי עם אתי בלילה. היא ספרה לי את הפרקים האחרונים במסכת הכרוניקה הידועה מראש של הנישואין המתפרקים שלה. אני מכירה את הדרך שהיא מתארת ומכירה כל מילה במכבסת המילים שמנסות להציל את הבלתי ניתן להצלה. אולי אני טועה. אני מקווה בשבילה שאני טועה, אבל אני חוששת שזה רק עניין של זמן.


כבר הרבה מאד זמן שהיא רוצה החוצה.


אמרתי לה – יש רק דבר אחד חשוב, תגידי לי עכשיו, את אוהבת אותו? כן או לא?


כמובן שהיא לא יכלה לענות. התחמקה לסיפורים צדדיים. זו שאלה מפחידה מידי.


זו ההודאה החדה והחותכת שאם תודה בה, תודה למעשה שזה נגמר. וההודאה הזו עוד מפחידה אותה.


הם הולכים ליעוץ זוגי, היא אמרה.


את יודעת שכלום לא יעבוד אם אין בסיס לתיקונים שאת מנסה לעשות, אמרתי לה.


כן , אני יודעת היא נאנחה. עכשיו תספרי לי את, מה קורה אצלך?

2 תגובות בנושא “עייפה הבוקר

  1. אהבתי שהבנים שלך מקבלים כינויים של חיות,
    לא הצלחתי להבין
    את והתמנון, חברים? כן או לא?
    משהו כאן לא מסתדר לי,
    את נמשכת אליו? נטולת רגש כלפיו?

    אהבתי

    1. התמנון הוא פשוט ארך גפיים ותמנוני.
      אנחנו חברים. חברים טובים. אני אוהבת אותו כמו שאוהבים חבר טוב שמדברים איתו כל יום.
      יום אחד נפסיק לשכב ונבוא לבקר אחד את השני עם האשה והילדים, או האיש והילדים, או מה שזה לא יהיה בעוד כמה שנים. ועד אז – אלוהים גדולה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s