יום כייף

מחכה לי מחר.


תחילתו בעבודה ומיד אחריה בילוי זמן איכות עם הבש'ח.


שמרוצה עד גבה מרוצה מהעובדה שאני באה עד אליו פעם שניה ברציפות בטווח של פחות משבוע.

גם אני מרוצה.


אחרי תקופה מנוחסת למדי מגיע לי ליהנות קצת.


לא?

אדום

דווקא הזזתי את עצמי היום.


קצת דאגתי לקדם את הענינים הרשמיים וקצת דאגתי לקדם ענינים חשובים לא פחות.


עשיתי כמה טלפונים בעניין הישיבה שאליה זימנתי את עצמי , הלכתי לדאוג להחזרים כספיים שמגיעים לי מפה ומשם (לא הרבה, אבל אפילו כמה עשרות שקלים זה משהו) התקשרתי לסגור איזה עניין מנהלתי בקופת חולים והכי חשוב, הצלחתי לתפוס את הספרית החמקנית שלי.


אף פעם היא לא נמצאת כשאני צריכה אותה.


וצבע לשיער אני קונה רק ממנה.


יירתתי אותה על איזו מדרכה וזינבתי בה עד לפתח המספרה שלה.


שם לקחתי פיקוד וניגשתי לארון שבו היא מחזיקה את הצבעים רק כדי לגלות שאין את הצבע האהוב עלי.


אה, היא הפטירה בנונשלנטיות, הפסקתי לעבוד איתם (גוועלד!!!)


לאחר ששבתי לעשתונותי התחלתי לחפש בצבעים החדשים שלה ומצאתי אדום חדש, שנראה לי יפה מאד ואדום מאד.


בטח היום או מחר אני אנסה אותו.


אני מקווה שהוא טוב כי התלהבתי וקניתי שתי שפורפרות ענק שיספיקו לי לארבע פעמים לפחות.


אם אני לא אדומה, אני מאבדת במיידי חצי מהאישיות שלי.


אני מקווה שהאדום הזה הוא אגרסיבי ובלתי נתן להתעלמות לפחות כמו האדום הקודם.


ויפה שעה אחת קודם!

צריך להזיז דברים

היום היתה לי פגישה עם מישהי שאמרה לי שגם בנושאים שבהם אני צריכה לכעוס, אני נראית לה רגועה לחלוטין.


הנושא שדיברנו עליו הוא בהחלט נושא שצריך לגרום לי לרתוח מכעס.


ככה לפחות היא אמרה. נכון, אמור, אבל לא הצליח.


אולי בעימות ישיר יצא הכעס הזה.


לא ראית אותי כועסת – אמרתי לה.


אני מפחידה כשאני כועסת, אמרתי.


מצוין, היא אמרה, תגייסי את הכעס המפחיד שלך למלחמתך הלגמרי צודקת.

אבל אני ממש גרועה בלהפוך שולחנות.


התפקיד של הפולניה יפה לי הרבה יותר, לשבת בצד, פגועה ונעלבת ולא לקבל מה שמגיע לי.


ומאחר ואני מודעת לזה, ומאחר ואני יודעת שעם כל הכבוד לעלבון הפולני, לא יוצא מזה לקבל מה שבאמת רוצים, ואני צריכה להפשיל שרוולים ולהלחם על שלי.


ולכן נשמתי עמוק והרמתי טלפון למי שהייתי צריכה.


כועסת על עצמי על חוסר החשק המצמית שתוקף אותי בכל פעם שצריך להתמודד.


כאילו עצלנות ונטיה לדחות דברים שלא נעים לי לעשות.


קדימה, תתקשרי טיפשה. אמרתי לעצמי.


(כשאני כועסת על עצמי, עלבונות רק מדרבנים אותי).


חייגתי והטלפון היה תפוס.


טוב, לא נורא, מחר אתקשר שוב, ככה אמרתי לעצמי בתחושת הקלה.


ואז התחלתי לחשוש שמחר אני אשכח, במתכוון או שלא במתכוון.


תמשיכי לחייג, פקדתי.


חייגתי שוב, ושוב ולבסוף הקו היה פנוי.


האיש ענה בחוסר חשק, בטון עצבני וחסר עניין.


התנצלתי קצרות על השעה הלא קונבנציונלית וביקשתי בנימוס היתר לשוחח עימו בקצרה.


הוא כמובן אישר, אלא מה ואני פתחתי בדברי.


אחרי מספר דקות ראיתי שהוא לא מעוניין לעזור, ולכן זימנתי את עצמי לישיבת ההנהלה הבאה שבה לא הייתי אמורה להשתתף, מאחר ושם כפי הנראה יוכרעו דברים.


לא יועיל, לא יזיק.


לפחות אוכל להגיד לעצמי שעשיתי כל מה שיכולתי.


ואם אצליח, תחושת ההישג תהיה נפלאה ובטח תצליח להרים את הערך העצמי שלי בשלושה סנטימטרים שלמים. כך שהוא יעמוד רק על מטר חמישים ושמונה מתחת לקו האדום העליון.

עכשיו אני צריכה לעשות שיעורי בית לפני הישיבה.


לתכנן מה בדיוק אני מתכוונת להגיד, להכין טיעונים ולסמן בורות ושדות מוקשים שאני נוטה ליפול בהם.


אבל זה כבר יחכה למחר.

איבדתי בלוג :(

אני קוראת כמה, לא המון.


ומשום מה נמחקו לי רשימות הבלוגים הקבועים שלי.


לא, ברור שלא עשיתי גיבוי. ועכשיו אני מתבאסת, כי רציתי לקרוא את ההמשך ואני לא זוכרת את שם הבלוג. וגם שם הכותב כפי שזכרתי אותו – שגוי לחלוטין.


חבל 😦

אז אם הגבתי לכם בבלוג ובאתם לראות מי אני, אנא, תכתבו מילה כדי שאוכל לחזור ולמצוא אתכם….

קצת מנותקת

קצת אוטיסטית ולא תמיד מחוברת.


אולי בגלל זה הבנתי רק היום שמיום חמישי האחרון , כלומר חמישה ימים תמימים, הסלולארי שלי לא תקין.


הוא לא קולט, או קולט רק לפעמים.


יש שעות שבתוך הבית בכלל לא.


יש שעות שרק SMSים .

פתאום הבנתי למה כל כך שקט לי בימים האחרונים.


התקשרתי למי שצריך והבנתי שהבעיה ידועה ולא רק אצלי, כנראה איזו בעיה באחת האנטנות שמודעים אליה ולא מצליחים לתקן.

אני יודעת שבימים האלה היו אנשים שניסו להתקשר אלי ומצידם שמעו שהטלפון מצלצל ואני לא עונה.


מה שישר מעלה את השאלה, היתכן שגם התולעת ניסה להתקשר?


אולי הוא ניסה וחשב שאני בכוונה לא עונה לו?


או שאולי אני נותנת לו יותר מידי קרדיט והוא, בתולעותו לא התקשר שוב.

תמנון

התמנון התקשר לעדכן אותי על סבתא שלו.


סבתא שלו אושפזה אתמול אחרי שנפלה ושברה את הירך.


בגלל הגיל ואלף סיבות אחרות, היא התדרדרה במהירות, והוכנסה לטיפול נמרץ.


בבוקר כשהוא התקשר ותיאר לי את מצבה, שאלתי אותו אם הוא מוכן להפרד כבר.


הוא אמר שכן והצעתי לו ללכת להגיד לה שמותר לה להרפות.


הסברתי לו שלפעמים תחושת האחריות לא מאפשרת לאדם להרשות לעצמו להרפות ולמות, למרות שהגיע זמנו.


עכשיו הוא התקשר להגיד לי שמנהל טיפול נמרץ ערך להם שיחה והסביר להם שזה הסוף.


שאלתי אותו אם הוא הלך להגיד לה שהוא אוהב אותה.


כן, הוא אמר, אמרתי לה שאני אוהב אותה ושאני חושב שסבא מחכה לה ומתגעגע אליה.


קולו הצטרד לפתע ואני בכיתי.


מותק, אני סוגר עכשיו, הוא אמר בקול משתנק.


אני אוהבת אותך, תמנוני. אמרתי.

הלוואי והייתי יכולה להיות איתו עכשיו.

ניו זילנד

הבוקר נכנס אלי מישהו וסיפר לי על הבן שלו שחי ולומד בחינם את המקצוע שלי בניו זילנד.


כל כך מבוקש המקצוע הזה?


ועוד איך, הוא אמר.


הלוואי והייתי יכולה לנסוע לשם לשנתיים שלוש.


ניו זילנד תמיד נראית לי כמו המקום האידאלי.


אבל אני לא יכולה.


אין שום סיכוי, בטח לא בשנים הקרובות.


וחבל לי.

הגיע הזמן

מדוכדכת ונגעלת מהשיחה עם העשיר הדוחה, החלטתי לנסוע לבש'ח.


שם אני יודעת בדיוק מה אני מקבלת.


מה המחיר ומה התמורה.


מה הסיכונים ומה היתרונות.

בסופה של הנסיעה יש איש אחד שחושב שאני המוצצת הטובה בהיסטוריה האנושית, ושבשכלול כללי עם הקינקיות שלי, פשוט חבל על הזמן.


האיש הזה מזיין מצוין, וכשאני באה אליו הוא כל כך אסיר תודה שהוא מפנק אותי ועושה לי נעימים.


הוא לא מצפה ממני למחויבות או אהבת אמת, ילדים משכנתא וכלב.


והמחיר של כל האושר הזה זו שעה נסיעה.


לכל כיוון.


לא נורא, אחי חזר מחו'ל והשאיל לי את האייפוד 40 ג'יגה שלו. אני אקח אותו איתי לדרך.


ובתיק יש לי את הרוקט פוקט החביב וגם את הויברטור הסגול הסיליקוני.


במקרים כאלה אני שואלת את עצמי מה יקרה אם תהיה לי תאונת דרכים ואני אהיה מחוסרת הכרה או שאמות.


מה יעשה מי שיפשפש בתיק שלי וימצא שם את המציאות האלה….


סיבה טובה לא לעשות תאונה.

אלוהים, אין גבול!

לפי הכרטיס שלו הוא בן 44, לפי התמונה לפחות עשר שנים יותר.


בשלוש דקות הראשונות של השיחה הוא הספיק להגיד שתיכף יוצא להפלגה.


לא הגבתי כי לא התרשמתי במיוחד.


בטח שהייתי שמחה שיהיה לי בן זוג עשיר נורא, אבל זה לא מה שעושה לי את זה.


הוא שם לב שאני לא מגיבה ולכן כתב יאכטה.


בית בהרצליה פיתוח .


וגם מצליח עיסקית.


הפעם לא התעלמתי ושאלתי אותו אם הוא גר על הסירה.


הוא נעלב ופירט לי את ההבדל בין סירה ליאכטה.


אמרתי לו שאני חוששת שאנחנו לא רוצים אותו דבר והוא הסביר לי שאני טועה.

וואלה אין לי מושג מה הוא רוצה.


אבל אני לא רוצה מישהו שכל מה שיש לו להציע זה הכסף שלו.


ועם זה, רק עם זה, הוא נופף כל הזמן.

אחר כך הוא שאל אותי אם השרצתי ילדים.


זה שבר את גב הגמל.


כלומר, זה עשה לי חשק ממשי להקיא.


הוא הבין שהגזים קצת עם ההתבטאות וסיפר לי שהוא מתכוון לעשות ילד עם ידידה שלו, מן הסדר כזה .


ניסיתי לתהות למה שלא ימצא בת זוג ויעשה איתה ילד.


ואז הוא אמר שהוא לא מאמין בלגור ביחד.


שאלתי במה כן הוא מאמין.


(בזמן שחיכיתי לתשובה, חשבתי על זה שמתחילת השיחה יש לי הרגשה שהוא מחפש זיון ושאולי סוף סוף אקבל את התשובה)


הוא התחמק .


לא הגיב.


שוב התחמק ומשך זמן.


בסוף הוא אמר שהוא מחפש בת זוג להעביר איתה את חיו.


בלי לגור יחד כמובן.


(בשלב הזה הצטערתי שהסכמתי לתת לו את כתובת המסנג'ר שלי. הוא מאותם טיפוסים מעצבנים שכל משפט שלהם מלא בקישקושי מסנג'ר הזזים וצבעוניים האלה).


הוא התחיל להתבלבל בטיעונים שלו לגבי חיים משותפים. עם רווקה בלי ילדים הוא רוצה לחיות יחד.


עם גרושות עם ילדים הוא לא.


אללה יוסתור.


לנתק וכמה שיותר מהר.


איכס


מי שמגעיל אותי במסנג'ר לא יכול להיות טוב יותר פנים אל פנים.

שיחה

אני: אתה נורא מפריע לי תפסיק לזוז. חצופים האנשים, באים הנה וחושבים שהם יכולים לעשות את העבודה שלי!


הוא:סליחה, חכי שניה אני אפסיק לנשום לכמה שניות.


אני:כמה שניות לא יספיקו, אם אתה רוצה להפסיק להפריע לי לתמיד, אתה חייב לא לנשום לפחות לארבע דקות.


הוא: באמת?


אני:כן, ככה יגרם לך נזק מוחי לכל הפחות ולא תוכל לדבר.


הוא: אוי את מותק, תודה נשמה. (יוצא בחיוך).