הפגישה

התרגשתי מאד.


אני חושבת שלא ראיתי אותו כבר שנה וחצי לפחות. ואת הבוקר הקדשתי להכנות: צבעתי את שיער הראש ומרטתי, גילחתי וכיסחתי כל שערה שמצאה לה מקום נמוך יותר.


לא שגברים שמים לב לזה…. רק אם את שעירה כמו קוף בעונת החורף, אבל הייתי צריכה להעביר איכשהו את הבוקר.


מדדתי את כל הבגדים בארון. פעמיים. שילבתי ושיניתי והחלפתי וחזרתי ומדדתי … עסק מתיש.


בסוף החלטתי על מכנסיים חומים וסוודר שחור, מגפיים חומים ושיער אדום אש.


זה נראה בסדר ובעיקר היה לי נוח.


לנוחות יש חשיבות עליונה במעלה. זכורות לי פגישות רבות מידי שבהן היה לי חם מידי או קר מידי או שהבגד לא היה נוח ובמשך כל הזמן רק הייתי עסוקה באי הנוחות.


טוב, נדלג קצת קדימה.


יצאתי קצת לפני הזמן ונסעתי את הנסיעה הארוכה אל הרופא המומחה.


הוא התקשר בדרך לוודא סופית מתי אני נכנסת לרופא על מנת שיוכל לתכנן את המשך היום לפי זה.


סיכמנו שאשלח לו הודעה כשאצא ושנלך לשתות קפה.


כשהגעתי למרפאה הייתי עסוקה מידי בפגישה עם הרופא ולמשך שלושת רבעי השעה כמעט שכחתי שמחכה לי פגישה.


אבל כשיצאתי מהמרפאה הכתה בי ההבנה שתיכף אראה אותו ישר בבטן והעלתה נחילי ענק של פרפרים ישר לקנה הנשימה המתכווץ שלי.


שלחתי לו הודעה וחיכיתי לתשובה.


לקח לו כמה דקות לחזור אלי ואני הספקתי להגיע למכונית שלי ולהתחיל להשתעשע במחשבה שהוא מבריז לי. התחלתי לחשב זמנים ולהקציב הקצבות.


אם הוא לא מתקשר בעוד שלוש דקות אני אכנס למכונית.


אם אחרי שאני נכנסת למכונית הוא לא מתקשר אני מחכה עוד שתי דקות.


או אולי, אם הוא לא מתקשר עד שאני מתיישבת בכיסא של האוטו – אני נוסעת. ואם הוא יתפוס אותי לפני שאגיע לכביש הראשי – נפגש.


הוא התקשר שלושה צעדים לפני האוטו.


יצא מישיבה כדי להגיד לי שבעוד רבע שעה הוא מתקשר ושאחכה לו עד אז. לא לזוז , פשוט לחכות.


לחכות אני יודעת.


נכנסתי למכונית, הדלקתי רדיו סידרתי את הכיסא קצת אחורה ופתחתי את הספר שהבאתי איתי. (תמיד יש לי ספר בתיק) "העולם, קצת אחר כך" של אמיר גודפרינד. ספר מצוין. הצלחתי להתרכז בלי בעיה ורבע השעה עברה במהירות, אני חושבת שלא הצצתי בשעון יותר משבע פעמים


ואז הוא התקשר ואמר שיהיה הכי פשוט שהוא יבוא לאסוף אותי  במקום שאני אתברבר באיזור שאני לא מכירה – מצוין מבחינתי.


חיכיתי עוד שתי דקות ואז הוא הגיע.


התקשר ושאל איפה אני ואני כבר ראיתי את המכונית שלו ויצאתי מהאוטו שלי.


הוא עצר ליידי ויצא אלי.

אף פעם אני לא מצליחה לדמיין את פניו כאשר הוא רחוק ממני. אבל תמיד הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי.


ותמיד הוא מרגיש בדיוק כמו שהרגיש.


נצמדנו בחיבוק ארוך.


היה לו ריח טוב כל כך וגובה מדויק והזרועות שלו הקיפו אותי וידיו ליטפו אותי – בדיוק כמו שצריך להיות.


לא רציתי שיעזוב, לא רציתי שיגמר.


אבל אז עברה ליידנו אישה אחת שרצתה להכנס למכוניתה ואמרה – אני מצטערת להפריע…..


גם אני מצטער, הוא אמר. ואנחנו נכנסנו למכוניתו ונסענו.


הוא בחר בית קפה. וכל הדרך לשם הצצתי עליו מכסא הנוסע וליטפתי לו את העורף.


נכנסנו התיישבתי על הספה והוא על כסא מולי.


נזהר ממגע, מביט עלי בריכוז.


העיניים שלו נודדות על כל תו ותו בפני , כאילו משננות.


דיברנו ודיברנו ודיברנו. תמיד קל לנו כל כך לדבר. ונעים וטבעי.


אחר כך הוא רמז שמתחיל להיות מאוחר והסיע אותי למגרש החניה שלי המכונית שלי.


חנה שם בפינה הביט בי רגע ושלח אלי ידיים ופה וצוואר.


רציתי.


אוח כמה שרציתי.


אבל הפסקתי אותו.


אמרתי לו שזה לא הוגן ולא הצלחתי להסביר למה.


התחושה שלי היתה שאני אצטער מאד אם זה יקרה מהמון המון סיבות.


דיברנו עוד קצת וקצת התנשקנו והתלטפנו.


אחר כך נפרדנו ונסענו איש אישה לביתו.

עכשיו אני מתגעגעת.

2 תגובות בנושא “הפגישה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s