היא חוזרת!

היא, כלומר – אני.


וחוזרת חלקית.


אחרי שבועיים שבהם הייתי מרותקת למיטה התחלתי לחזור סוף סוף לחיים.


לשכב במיטה יום שלם, לראות טלויזיה ולקרוא ספרים זה אולי כייף כשזה מתוך בחירה, אבל כשזה נעשה ככורח, זה לא תענוג גדול. כששוכבים במיטה יש תצפית טובה בזוית מיוחדת על הליכלוך שהבית צובר לאיטו ותחושת חוסר האונים הולכת וגואה ככל שחולפים הימים ואי אפשר לעשות נגד זה כלום.


חוסר האונים הוא הקשה מכל.


ההזדקקות לאחרים על מנת לבצע פעולות פשוטות.


התלות הצליחה להביא אותי לבכי יותר מפעם אחת.

עשיתי צילום גב שהראה שיש שם משהו שבור. אבל האורתופד שהואיל בטובו להשיט את עינין על גבי הצילום, אמר שאני צריכה לנוח ולקחת כדורים נגד כאבים ולעשות פזיותרפיה ובעיקר בעיקר לעוף לו מהעיניים כי אין לו זמן אלי.


אז קבעתי תור פרטי לאורתופד מומחה. והיום אלך אליו, אשלם לו הון במזומן ואקבל יחס אנושי.


זה עצוב שצריך לשלם  כל כך הרבה כדי לקבל יחס ראוי. ואולי גם חוות דעת מקצועית יותר.

דווקא בגלל שרוב הזמן השתעממתי למוות, היה לי זמן כמעט לא מוגבל לטפח את הקשרים החברתיים שלי.


גיליתי שלפחות לגבי אחד מהם, כל מה שאני צריכה לעשות, זה לתת לו לעשות.


אם אני מתקשרת, מסמסת או מעלה רעיונות של פגישה – מייד הוא נסוג, נעלם, בורח.


ואם אני מחכה מספיק זמן, הוא מתקשר , מחפש, מציע להפגש.

הוא יודע שאהיה היום קרוב למקום העבודה שלו.


אמרתי לו ששם הפגישה שלי עם הרופא המומחה. לא הצעתי לו להפגש כי ידעתי שהוא יסרב ויבהל ויפחד.


למען האמת רק חשבתי על זה שיהיה נחמד לדעת שאני קרובה אליו ולהסתפק בזה.


אבל להפתעתי , הוא התקשר אתמול (בפעם השלישית באותו יום) והציע שנפגש לקפה אחרי שאסיים עם הרופא.


עניתי שיכול להיות נחמד. ושאני יודעת שהוא בקושי נושם עכשיו בגלל זה.


בלילה , קצת אחרי חצות קיבלתי ממנו הודעת סמס שמתלוננת על זה שאני לא מחוברת למסנג'ר.


לא עניתי. שיתבשל קצת בלרדוף אחרי.(וגם בגלל שכבר ישנתי ברובי ולא הייתי ערנית מספיק לענות).


אז היום זה היום. ואני מתרגשת.


ומפחדת כמו לפני כל פגישה נדירה שלנו.


תמיד קיים הפחד הזה. שגורס שדווקא הפעם, כשיראה אותי, יסתכל עלי ולא יבין מה מצא בי פעם. יראה את כל הפגמים ויפסול אותי סופית.


בפעם האחרונה שהתראנו, הוא בא אלי הביתה.


ואני בהתרסה דווקאית, החלטתי שאני לא מתייפה עבורו.


לבשתי את גרוטאות הבית שלי, לא התאפרתי ולא התלבשתי ולא התבשמתי.


אם ירצה אותי, שיקבל אותי כמו שאני.


רבצנו יחד על המיטה שלי, שתינו ואכלנו ודיברנו בלי סוף.


התחבקנו והתנשקנו לא מעט.


והוא לא מצא בי פגם וחשב שאפילו בגרוטאות ומשקפיים אני מקסימה כתמיד.

היום נפגש שוב. אולי.


אוף… אני מתרגשת.