בוקר

איזה בוקר קר.


לא הייתי צריכה לקום היום מוקדם , לשם שינוי, אז התעוררתי בחמש וחצי. טרודה במחשבות שאין מה לעשות איתן בשעות כאלה.


בשש וחצי ויתרתי וקמתי. עם קפה חם, מזגן ותנור. עדיין היה לי קר.


בשבע וחצי התקשרתי למי שצריך כדי לנסות לפתור את הבעיות שהעירו אותי בבוקר, רק כדי לגלות שאין עם מי לדבר.


ותחושת הבעיתיות היא רק שלי.


שיוויון הנפש שלו שלח אותי כועסת למקלחת חמה.


אחריה לבשתי את הסוודר החדש שעשה לי הרגשה נהדרת ושמחה.


מדהים מה שחתיכת צמר רחבה ורכה יכולה לעשות לנשמה.


יצאתי מהבית לסידורים קצרים ובדרך פגשתי את יקירתי שהזמינה את עצמה לקפה וביטלה חמש דקות אחר כך.


כואב לי הראש, כנראה התחלה של סינסיטיס.


משהו שמזכיר לי שהחורף כבר כאן.


עכשיו אני צריכה ללכת לעבודה ואני מתנחמת במחשבה שזה יום קצר במיוחד.

אחר הצהריים אצא להליכה שתשרוף את שאריות הכעס המיותר ואחר כך אכנס לאמבטיה ואשתקע שם עד שהמים יתקרו.

בוקר טוב.

זאבים

אני שונאת את ההתעסקויות המכאניות של החיים.


לפעמים נדמה לי שרק בשביל זה אני צריכה איזה גבר ממין זכר שיגור אצלי בבית.


שיתעסק עם כל המכונאות האיומה הזאת.


במילים אחרות עברתי חוויה קשה, לקחתי את האוטו לטסט.


זה כמובן נעשה בדקה התשעים, בדיוק ביום שבו פג הרשיון. כי מי מתנדב להקדים וללכת למשהו שגורם לו כזה סבל?


בדקתי, לפני שיצאתי מהבית, שיש לי את כל הניירת. אחרי שבפעם האחרונה הגעתי למכון רישוי בלי תעודת ביטוח, ומשום מה סרבו להסתכל לי על האוטו אפילו. למדתי משהו.


נכנסתי לאוטו בתחושת מצוקה קלה עד בינונית שהזכירה לי את הבקרים של בחינות הבגרות.וסוף סוף התחלתי לנסוע.


כשהגעתי למכון, חניתי בצד, לא כמו שאר הישראלים שעמדו בתור בזמן שטיפלו בניירת שלהם ותקעו את התור. יצאתי מהאוטו, העפתי עליו מבט אחרון לראות שהוא נראה בסדר וגיליתי שעולה עשן מתחת למכסה המנוע.


המילה הראשונה שעלתה לי בראש, מיד לאחר התדהמה והבעתה חסרת המילים, היתה – ידעתי!


נגשתי אובדת עצות ומבוהלת לקומקום הנוסע והרמתי בבטחון את מכסה המנוע.


היה שם משהו שאפילו אני יכולתי לאבחן – זרם דקיק של נוזל כלשהו פרץ מאיזה צינור ישר על המנוע הלוהט והעלה אדים, כאלה שבותיקן רק היו רוצים להשיג כשמגיעים סוף סוף לשלב העשן הלבן.


הלכתי למסלול הבדיקה וניסיתי  לשאול מישהו לאן אני יכולה ללכת, איפה יש מוסך שיוכל לבדוק את האוטו. אף אחד לא התיחס אלי.


בסוף ריחם עלי אחד הנהגים שעמד בתור והפנה אותי למוסך צמוד.


נסעתי לשם, מרחק עשרים מטר ונכנסתי. אמרו לי לחפש את אמיר, בעל הבית, אבל במקומו מצאתי את סמי, הדוד שלו. שהראה המון רצון טוב ואמר שלמרות שהמוסך שלו מטפל במכונאות של סיטרואן ופג'ו והאוטו שלי אפילו לא קרוב לזה, הוא מוכן לבוא לראות.


אמרתי לו שלפחות יגיד לי לאן אני צריכה לנסוע כי אני אפילו לא יודעת לאיזו מערכת זה קשור.


הוא אמר שזה בסדר והוא יטפל לי באוטו וכבר הוא שולח מישהו שיסע להביא צינור שיחליף את הצינור הסדוק ושיהיה בסדר.


בנתיים הושיב אותי בחדר המתנה נקי להפליא, עם טלויזיה ועיתונים והלך להביא לי קפה.


במהלך השעתיים הקורות, המשיך לגשת אלי כל 10 דקות בממוצע ולהבטיח לי שהנה החלף מגיע והבחור יסדר לי. ואולי את רוצה עוד קפה. ומשך אותי לפה ולשם והראה לי המון דברים , ובאופן כללי ניסה לגעת בי כמה שיותר.


אחרי שעתיים וחצי הצינור אכן הוחלף וההתרגשות של סמי הגיעה לשיאה.


הוא הבטיח שיעזור לי לעבור את הטסט ושכל מה שאני רוצה אני אבקש ממנו. הוא יסדר הכל.


ילד שנראה כמו נכד שלו נצמד אליו כשהוא התעקש לתת לי את מספר הטלפון הפרטי שלו. שאוכל להתקשר מתי שארצה כמובן.


וכדי להוכיח לי שאכן יעשה כל מה שיוכל לעזור לי, נעלם בתזמון מפתיע כשהגיע הזמן לשלם על העבודה (430 שקל!!) והופיע בתזמון מדהים עוד יותר מייד לאחר שהארנק נעלם שוב לתוך התיק שלי.


הייתי יכולה לחשוב שאם הוא באמת כל כך מעוניין, שלפחות יראה קצת רצון טוב ויתן לי איזו הנחה.


ואין ספק שאם הוא לא היה בן חמישים פלוס פלוס, ומכוער ובעל בעמיו שאוחז בנכד וקמצן וחרמן ותחמן, אולי הייתי שוקלת את זה.


אבל לאור הנסיבות, סתם נגעלתי.


חוסר האונים שלי במוסכים מעורר בדרך שלל שתי תגובות גבריות טיפוסיות: או רחמים ורצון לעזור, או תחושה שיש פה טרף קל שאפשר לסדר בקלות. אצל סמי התעוררו שתי התחושות גם יחד.


הלכתי משם הישר למסלול הטסט. עברתי אותו בשלום וקיבלתי את המדבקה המיוחלת.


אחר כך נסעתי לעבודה ויצא שהפסדתי רק שלושת רבעי יום.

אני לא שובינסטית גדולה. אפילו נוטה לכיוון הפמיניסטי לרוב.


אבל אני מאמינה באמת ובתמים שיש דברים שנשים פשוט לא צריכות לעשות. וטיפול ברכב נמצא איפשהו בראש הרשימה.

זהירות טרויאנים

מאתמול מסתובב טרויאני ברשת.


מדביק דרך המסנג'ר.


שלושה מרשימת החברים שלי במסנג'ר כבד נדבקו . למזלי הוזהרתי בזמן ולכן לא פתחתי את הלינק שקיבלתי מאחד מהם ואולי הצלחתי להמנע מהדבקות בעצמי.

בוואי נט כתבו על זה:


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3190032,00.html

הזהרו….

מילואים

תגידו שאני שרלילה.


נו, תגידו…

מצוין. ולמה?


כי הזמנתי את הבש'ח לבוא אלי, ככה ליתר בטחון. שיהיה . שלא אחכה לג'ו ביותר מידי קוצר רוח.


ולא, זה לא קשור.


הבש'ח זה דבר אחד וג'ו הוא דבר אחר לגמרי.


והם לא סותרים אחד את השני.

עכשיו תפרגנו בבקשה 🙂

פיתוי

התחלתי לטוות את חוטי הפיתוי.


לא קל לפתות אותו, את ג'ו. הוא לא מתמסר בקלות. אבל כשהוא מגיע, הוא נותן את עצמו. את כולו וזה שווה כל מאמץ.

אחרי הפוסט של אתמול בבוקר התחלתי לחשוב עליו קצת יותר ועוד קצת יותר.


הבוקר חשבתי שאין שום סיבה בעולם שהוא לא ידע את זה ויתחיל לחשוב גם בעצמו.


כמו זרע שנשתל בקרקע רווית גשמים. כתבתי לו אס אמ אס : חשבתי עלייך הרבה, ובכל פעם שחשבתי עלתה גם המילה פינוק.


הוא הגיב בשמחה ולכן נאלצתי להיות מדוייקת יותר באס אמ אס הבא: המשימה שלך השבוע זה לחשוב על פינוק. אין שום סיבה שאני אחשוב על זה לבד.


אחלה משימה , הוא הגיב.


משאיר לי להמשיך במלאכת הפיתוי.


יש זמן, אני לא ממהרת.


אתן לו להתבשל קצת במחשבות.


ההמשך עוד יבוא….

דחיקה

טוב למען האמת אני כותבת את הפוסטון הזה רק כדי לדחוק את ההוא הארוך דף אחד אחורה.


רק כדי שאוכל לראות כמה מעט אנשים טורחים להכנס לבלוג שלי לקרוא…..

תחי התבוסתנות!

הלשון שלו.

מאז הבוקר אני חושבת על ג'ו ונפלאות לשונו.


למען האמת, זה לא מהבוקר.


זה כבר כמה ימים, וזה רק הולך ומתעצם.


בדרך כלל במצבים כאלה, הולכת ונבנית לי תמונה ברורה בראש של מה צריך להיות, ואז אני דואגת לפתות אותו לבוא.


ועוד למען האמת אחד, זו לא רק לשונו.


הסקס איתו כל כך מדהים , שכל פעם מחדש אני בטוחה שטוב יותר לא יכול להיות.


או שאם יהיה יותר טוב אני בטח אמות מרוב עונג.


ומתבדה


בכל פעם זה מדהים מחדש ובכל פעם לוקח לי שלושה ימים להפטר מכיווצי השרירים.


הייתי אומרת שהולך ומבשיל הזמן.


בטח בעוד כמה ימים אנסה לבדוק את השטח.

קאמל ג'ו

לא סתם שאלתי אתכם מה אתם מעדיפים.


רוב הגברים שיצא לי להתוודע לשנורקל שלהם, נתנו לי את הרושם שזה ה-דבר.


לא שהם לא רצו זיון, עם חדירה, עיצוב ופיסול שלי לכל מיני תנוחות וכל שאר ירקות.


אבל היה הרושם שהזיון הוא הדרך שלהם "להחזיר לי" על המציצה שהם קיבלנו או עומדים לקבל.


למצער עלי לציין שרובם נמנעים מאיזון החשבונות המיניים עי' הרכנת ראשם אל בין רגלי שלי.


למרבה הפלא זה דווקא דבר שאני אוהבת.


יש את ג'ו שמוכן לגור בין הרגליים שלי.


להשתקע בין הירכיים שלי. לתת ללשונו לטייל, לשפתיו למצוץ וללחיו להרטב.


בדרך כלל ההתמסרות שלו לכוס שלי מייד עושה לי חשק להחליט בדיוק איך זה יהיה.


אני אוהבת להשכיב אותו על הגב ולהעמד מעל פניו, על ברכי ולהרגיש את ההשתוקקות שלו.


לאט לאט להנמיך את עצמי על פניו, לתת לפה שלו לטעום אותי, לאף שלו להתחכך בי מחד ולסנטר מאידך.


להניע את עצמי על פניו, לשמוע את נשימותיו נחטפות, יקרות ונדירות.

בשבילו זה שווה הכל.


בשבילי – לא מעט.

שיט, שבת בבוקר. מוקדם מידי.


הגשם יורד בחוץ וקר.


לא יודעת למה התעוררתי עכשיו. אולי בגלל הריח של החמין שממלא את הבית.


אולי בגלל החתולה שעשתה שמות במקלחת או הכלבה שנבחה.
כך או כך , הנה אני מוצאת את עצמי יושבת פה בשעה לחלוטין לא חוקית בבוקר שבת וכותבת על סקס.


עכשיו אני חושבת על ג'ו, ועל מעלליו המופלאים.


אין שום סיכוי שאצליח לישון עכשיו.

שיחה עם התמנון

תמנון:


מה התכנונים לסופ"ש ?


אני:


ללכת להפרד מאחי  בשבת


תמנון:


מגיעה למרכז ?


אני:


לא, אחי הכמעט הכי צעיר


אני:


אבל מה זה משנה אם הייתי מגיעה למרכז?


תמנון:


אה, זה שהביא משהו כשצבענו


תמנון::


הייתי מתבעס מזה שלא יצא לנו להיפגש


אני:


כאילו דא? אתה יכול להתבאס חופשי, אנחנו לא נפגשים בכל מקרה


תמנון:


כן אבל זאת הזדמנות שאת באיזור


תמנון:


ולמה תגובה כזאת ?


אני::


התגובה הזאת היתה מוזרה


אני:


אתה שואל אם אני אהיה במרכז רק כדי שתדע אם אתה צריך להתבאס שלא יצא לנו להפגש?


תמנון:


לא מבין אותך, פשוט לא מבין אותך


אני:


זה הדדי, גם אני לא מבינה הרבה דברים


אני::


אולי זה קשור לחשיבה דברית וחשיבה נשית


אני:


לך תדע


תמנון::


אני לא מאמין שאת כועסת עליי. פשוט לא מאמין


אני:


אני לא כועסת עלייך


אני:


אבל מהצהריים אני מנסה לפתור את התעלומה שהצבת בפני


תמנון:


אין שום תילומה


תמנון:


תעלומה


אני:


אבל לא הצלחתי להבין אותך


אני:


והלכתי לשאול כמה אנשים


אני:


לשמוע עוד דעות


תמנון:


וישד מקרים שבהם זה קורה.


אני:


שמה קורה?


תמנון::


שבהם את לא מבינה אותי


תמנון:


כמו שיש מקרים שבהם אני לא מבין אותך


אני::


אני מנסה לפחות


תמנון:


מה התעלומה ?


אני


כל מה שדיברנו במהלך הצהריים


תמנון:


יודע, אבל מה בזה מהווה תעלומה ?


אני:


מה הופך דבר פשוט כמו נתינה לחבר לדבר מאיים כל כך , שהוא בלתי אפשרי


תמנון::


סליחה ? איך הגעת למקום הזה בכלל ?


תמנון::


מי דיבר על זה בכלל


אני:


אנחנו


תמנון:


אני כתבתי שזה מאיים ?


תמנון:


אני כתבתי שבלתי אפשרי ?


תמנון::


אני כתבתי שאני לא אוהב את התחושה


תמנון::


מתי שהוא סירבתי לנתיתנה שלך ? להזכיר לך את יום ההולדת שלי ? להזכיר לך את השעות שדיברת איתי ?


תמנון:


על מה את מדברת בכלל ?


אני:


מה היה ביום הולדת שלך?


אני:


ועל איזה שעות אתה מדבר?


תמנון::


שארגנת לי סוף שבוע של רגיעה והופעה


תמנון:


את לא זוכרת כמה שעות דיברת איתי והרגעת אותי ?


אני:


לגבי הראשון, זה היה בשבילי בדיוק כמו בשבילך, לא הקרבתי כלום


אני:


לגבי השני – לא זוכרת שביליתי שעות בשיחה איתך, בדרך כלל זה הפוך


תמנון::


אני מבין את הבעייה . את לא חושבת עכשיו על למה אני לא אוהב את זה אלא על למה אני לא אוהב את זה כשזה מגיע ממך. זה פשוט לא האישיו, אני לא אוהב את זה נקודה.


אני:


ואתה לא קולט שזה לא בא ממקום של רחמים על חסר היכולת, או מתוך חסד לנזקק?


תמנון:


זה ברור לחלוטין


אני::


אז תלמד לקבל


אני:


זה שיעור חשוב


תמנון:


אוי נו באמת


תמנון::


כל אחד מאיתנו מקבל בדרכו


תמנון:


אנחנו קשישים מידי בשביל שינויים כאלו


תמנון:


ואני כן מקבל


אני:


מצב היפוטתי:


אני:


נאמר שאני באה לבקר אצלך בבית ומביאה איתי עוגה. תקבל אותה בשמחה?


תמנון:


ברור


אני:


ונאמר שאתה בא לבקר אצלי ובדרך חזרה אני רוצה לתת לך בדיוק את אותה עוגה, תיקח אותה באותה שמחה?


תמנון:


אקח אותה


אני:


ובוא נאמר שיש לי זוג מכנסיים כאלה כמו שלבשת והיו לך כל כך נוחים ואני מתה לתת לך אותם כי ראיתי כמה הם היו לך כיפיים  – תיקח?


תמנון::


אקח


תותי אומר/ת:


ובוא נאמר שבדרך לא דרך נודע לך שזוג מכנסיים כאלה עולה, נאמר 200 שח' – עדיין תיקח?


תמנון:


אקח


אני:


ומה ההבדל בין זה לבין נתינה של משהו אחר באותו ערך?


תמנון:


gcurh zv kt tu,u vscr


תמנון::


עבורי זה לא אותו הדבר[


אני:


ופה בא הלמה הגדול


תמנון:


כי זאת לא מתנה וכל השאר כן


אני:


זו מתנה , רק בצורה אחרת


אני:


מה זה משנה איך נראית המתנה?


תמנון::


כי זה לא מרגיש לי כמו מתנה


אני:


אם אתה מחליט לקנות לי חזיה בשלוש מאות שקל או לתת לי את השלוש מאות שקל כדי שאקנה לי חזיה , יש הבדל?


תמנון::


ההבדל הוא לא בצורה שבא מוגשת המתנה


תמנון::


ההבדל הוא בזה שלא אתן מתנה כי באת אליי.


אני:


צריך סיבה בשביל לתת משהו למישהו שאתה אוהב?


תמנון:


אבל יש כאן סיבה


אני:


ברור שיש, תמיד יש סיבה כלשהיא


אני:


למשל לשמח


אני:


אותי, לפחות כמו אותך, אולי אפילו יותר


אני:


כי זה הכי כייף בעולם לתת מתנה


תמנון:


ואם תינתן לי מתנה רק על מנת לשמח אותי אשמח לקבלה


תמנון:


בדיוק כמו שאבחר לתת מתנות רק על מנת לשמח


תמנון:


אבל זה לא משמח אותי כשמציעים לי השתתפות בעלות הנסיעה שלי אלייך


אני:


טוב, אז אני חוזרת בי מהצעת ההשתתפות הנלוזה


תמנון:


ואני מודה על ההצעה


תמנון::


J


 


אני:


אבל הי, יש משהו שאני נורא רוצה לתת לך כבר חודש לפחות


אני::


תסכים לקבל?


תמנון:


אשמח לקבל, משום מה נראה לי שזה יחזור אליי בהפוכה


אני::


נכון


תמנון:


למה ההתעקשות הזאת ?


אני::


למה ההתעקשות שלך?


תמנון:


have it your way  אשמח לקבל


אני:


מעולה


אני:


אתה זוכר את המאתיים יורו שקיבלתי בראש השנה?


תמנון:


זוכר


אני:


בסופו של דבר הם נשארו אצלי


תמנון:


או קיי


אני:


ולא שלא ניסית לסרב להם ולהחזיר אותם


תמנון:


למה ? למה לסרב למתנה ?


אני::


בסוף הבנתי שלמרות שזה כסף, והרבה, לא הוגן לעשות לאיש כזה עוול ולהחזיר לו את מה שנתן בכזו התרגשות


אני:


יכול להיות, אני מקווה, שלהבא הוא יוותר על מתנות מהסוג ובסדר הגודל הזה


תמנון:


או קיי


אני:


אבל זה היה לגמרי לא הוגן להחזיר לו את זה


תמנון:


או קיי


אני:


יופי, אז אם אני נורא רוצה לתת לך מתנה כזאת זה בסדר


תמנון:


את לא נורמלית 200 יורו זה המון כסף, זה מטורף לחלוטין. את צריכה את הכסף הזה.


אני:


באמת?


תמנון:


זה יחזור אלייך בבומרנג, תיזהרי ממני


אני:


אה לא, זה לא


אני:


כי אני לא אסכים לקבל ממך כסף בחיים


תמנון:


ולמה לא תקבלי ממני מתנה כספית ?


אני:


פשוט מאד, יש לזה קונוטציות של זנות


תמנון:


אבל מותק, אני נזיר, אין לנו סקס


אני:


עוד יותר גרוע, זונה שלא מספקת אפילו את הסחורה


תמנון


J


תמנון::


אני כבר יודע איך זה יחזור אלייך


תמנון::


חכי חכי


אני:


איך מה יחזור אלי? לא עשיתי כלום


אני:


בנתיים


תמנון::


את מתכננת לעשות


:תמנון:


ואם תחליטי לעשות ומכיוון שהבטחתי אקבל, אבל זה יחזור אלייך כמו בומרנג. אני עוד זוכר שכתבת לי שאני, בדרכי הצנועה, עושה לך בית ספר בפולניות


 


תמנון:


מותק


תמנון:


מת עלייך


אני::


 גמכן אני


 

התעלומה הגברית

היום רבתי קצת עם התמנון. לא שהוא יקרא לזה ריב. אחרי הכל, הוא לא רב. מה פתאום.


אבל אני, שאני האמא של הקטנוניות, מוכנה לקרוא לזה ריב.


נושא המריבה היה כסף.


הוא טוען שהוא רוצה לבוא לבקר, אבל מצבו הכלכלי לא מזהיר והנסיעה הארוכה אלי , עולה לו סכומי כסף נכבדים, וכרגע הוא לא יכול להרשות את זה לעצמו. מובן מאד. המצב הכלכלי של רוב האנשים שאני מכירה לא מזהיר. ובהתחשב במחירי הדלק הלא נמוכים בכלל, זה פלא שמישהו בכלל יוצא מהבית.


בכל אופן, פה עשיתי את הטעות והצעתי לו להשתתף בהוצאות הנסיעה.


חשבתי שהטיעונים שלי הגיוניים. אני לא נוסעת אליו והוא נוסע אלי. זה עולה לו כסף שאין לו ולי כרגע יש. אני לא משלמת על דלק אבל נהנית מחברתו. אז מה הבעיה פה?


או, טוב ששאלתם. עניין ההשתתפות.


כי יש איזה קטע גברי של אגו וגאווה שאבוי אם תקום האשה שתעיז להציע משהו שיכול להשתמע ממנו שהגבר חסר יכולת, או שלה יש יכולת גדולה משלו.


בסוף בסוף, הצלחתי בסדרת שאלות מתוחכמות לדחוק אותו לפינה, הורדתי את ההגדרה של השתתפות והוא נאלץ להסכים שאין לו התנגדות לקבל ממני מתנות ואפילו לא בסכומים גדולים ולכן לא צריכה להיות בעיה אם ארצה לתת לו את המתנה בדמות שטרות מרשרשים.


שוין, כאילו שיש לי יותר מידי מאלה…


אבל העקרון, העקרון….

מה יש לכם, גברים מעצבנים?


למה האגו הגברי שברירי כל כך?


למה זה בסדר לתת לי ולא בסדר לקבל ממני?