נוגע ללב

גור היפופוטם שנסחף לים בצונאמי ואח"כ נסחף בחזרה לחוף עם הגל


הבא. איבד את משפחתו ואימץ צב זכר בתור אימא שלו.


הולך אחריו לכל מקום, מגן עליו אם מישהו מנסה לתקוף.


 


 והצב – כבן 100 נראה מאושר.




 








 


מצאתי את התמונות והכיתוב האלה באתר אחד.


ומיד נכמר ליבי ברחמים גדולים על התינוק המסכן.


והתעוררו בי מחשבות על הצורך של כל אחד ואחת במישהו שיאהב אותו ויהיה איתו.


ועד כמה הזיווגים הכי בלתי אפשריים , לפעמים הם המוצלחים ביותר.

בוקר

איזה בוקר קר.


לא הייתי צריכה לקום היום מוקדם , לשם שינוי, אז התעוררתי בחמש וחצי. טרודה במחשבות שאין מה לעשות איתן בשעות כאלה.


בשש וחצי ויתרתי וקמתי. עם קפה חם, מזגן ותנור. עדיין היה לי קר.


בשבע וחצי התקשרתי למי שצריך כדי לנסות לפתור את הבעיות שהעירו אותי בבוקר, רק כדי לגלות שאין עם מי לדבר.


ותחושת הבעיתיות היא רק שלי.


שיוויון הנפש שלו שלח אותי כועסת למקלחת חמה.


אחריה לבשתי את הסוודר החדש שעשה לי הרגשה נהדרת ושמחה.


מדהים מה שחתיכת צמר רחבה ורכה יכולה לעשות לנשמה.


יצאתי מהבית לסידורים קצרים ובדרך פגשתי את יקירתי שהזמינה את עצמה לקפה וביטלה חמש דקות אחר כך.


כואב לי הראש, כנראה התחלה של סינסיטיס.


משהו שמזכיר לי שהחורף כבר כאן.


עכשיו אני צריכה ללכת לעבודה ואני מתנחמת במחשבה שזה יום קצר במיוחד.

אחר הצהריים אצא להליכה שתשרוף את שאריות הכעס המיותר ואחר כך אכנס לאמבטיה ואשתקע שם עד שהמים יתקרו.

בוקר טוב.

זאבים

אני שונאת את ההתעסקויות המכאניות של החיים.


לפעמים נדמה לי שרק בשביל זה אני צריכה איזה גבר ממין זכר שיגור אצלי בבית.


שיתעסק עם כל המכונאות האיומה הזאת.


במילים אחרות עברתי חוויה קשה, לקחתי את האוטו לטסט.


זה כמובן נעשה בדקה התשעים, בדיוק ביום שבו פג הרשיון. כי מי מתנדב להקדים וללכת למשהו שגורם לו כזה סבל?


בדקתי, לפני שיצאתי מהבית, שיש לי את כל הניירת. אחרי שבפעם האחרונה הגעתי למכון רישוי בלי תעודת ביטוח, ומשום מה סרבו להסתכל לי על האוטו אפילו. למדתי משהו.


נכנסתי לאוטו בתחושת מצוקה קלה עד בינונית שהזכירה לי את הבקרים של בחינות הבגרות.וסוף סוף התחלתי לנסוע.


כשהגעתי למכון, חניתי בצד, לא כמו שאר הישראלים שעמדו בתור בזמן שטיפלו בניירת שלהם ותקעו את התור. יצאתי מהאוטו, העפתי עליו מבט אחרון לראות שהוא נראה בסדר וגיליתי שעולה עשן מתחת למכסה המנוע.


המילה הראשונה שעלתה לי בראש, מיד לאחר התדהמה והבעתה חסרת המילים, היתה – ידעתי!


נגשתי אובדת עצות ומבוהלת לקומקום הנוסע והרמתי בבטחון את מכסה המנוע.


היה שם משהו שאפילו אני יכולתי לאבחן – זרם דקיק של נוזל כלשהו פרץ מאיזה צינור ישר על המנוע הלוהט והעלה אדים, כאלה שבותיקן רק היו רוצים להשיג כשמגיעים סוף סוף לשלב העשן הלבן.


הלכתי למסלול הבדיקה וניסיתי  לשאול מישהו לאן אני יכולה ללכת, איפה יש מוסך שיוכל לבדוק את האוטו. אף אחד לא התיחס אלי.


בסוף ריחם עלי אחד הנהגים שעמד בתור והפנה אותי למוסך צמוד.


נסעתי לשם, מרחק עשרים מטר ונכנסתי. אמרו לי לחפש את אמיר, בעל הבית, אבל במקומו מצאתי את סמי, הדוד שלו. שהראה המון רצון טוב ואמר שלמרות שהמוסך שלו מטפל במכונאות של סיטרואן ופג'ו והאוטו שלי אפילו לא קרוב לזה, הוא מוכן לבוא לראות.


אמרתי לו שלפחות יגיד לי לאן אני צריכה לנסוע כי אני אפילו לא יודעת לאיזו מערכת זה קשור.


הוא אמר שזה בסדר והוא יטפל לי באוטו וכבר הוא שולח מישהו שיסע להביא צינור שיחליף את הצינור הסדוק ושיהיה בסדר.


בנתיים הושיב אותי בחדר המתנה נקי להפליא, עם טלויזיה ועיתונים והלך להביא לי קפה.


במהלך השעתיים הקורות, המשיך לגשת אלי כל 10 דקות בממוצע ולהבטיח לי שהנה החלף מגיע והבחור יסדר לי. ואולי את רוצה עוד קפה. ומשך אותי לפה ולשם והראה לי המון דברים , ובאופן כללי ניסה לגעת בי כמה שיותר.


אחרי שעתיים וחצי הצינור אכן הוחלף וההתרגשות של סמי הגיעה לשיאה.


הוא הבטיח שיעזור לי לעבור את הטסט ושכל מה שאני רוצה אני אבקש ממנו. הוא יסדר הכל.


ילד שנראה כמו נכד שלו נצמד אליו כשהוא התעקש לתת לי את מספר הטלפון הפרטי שלו. שאוכל להתקשר מתי שארצה כמובן.


וכדי להוכיח לי שאכן יעשה כל מה שיוכל לעזור לי, נעלם בתזמון מפתיע כשהגיע הזמן לשלם על העבודה (430 שקל!!) והופיע בתזמון מדהים עוד יותר מייד לאחר שהארנק נעלם שוב לתוך התיק שלי.


הייתי יכולה לחשוב שאם הוא באמת כל כך מעוניין, שלפחות יראה קצת רצון טוב ויתן לי איזו הנחה.


ואין ספק שאם הוא לא היה בן חמישים פלוס פלוס, ומכוער ובעל בעמיו שאוחז בנכד וקמצן וחרמן ותחמן, אולי הייתי שוקלת את זה.


אבל לאור הנסיבות, סתם נגעלתי.


חוסר האונים שלי במוסכים מעורר בדרך שלל שתי תגובות גבריות טיפוסיות: או רחמים ורצון לעזור, או תחושה שיש פה טרף קל שאפשר לסדר בקלות. אצל סמי התעוררו שתי התחושות גם יחד.


הלכתי משם הישר למסלול הטסט. עברתי אותו בשלום וקיבלתי את המדבקה המיוחלת.


אחר כך נסעתי לעבודה ויצא שהפסדתי רק שלושת רבעי יום.

אני לא שובינסטית גדולה. אפילו נוטה לכיוון הפמיניסטי לרוב.


אבל אני מאמינה באמת ובתמים שיש דברים שנשים פשוט לא צריכות לעשות. וטיפול ברכב נמצא איפשהו בראש הרשימה.