התקשרתי לג'ינג'י ודיברתי איתו על ההיא שפעם היתה חברה טובה שלו ואחר כך חברה שלי.
טוב, לא בדיוק הגדרת חברות כפי שהיא מופיעה במילון שלי. אבל לפחות בזמנו האמנתי שהיא אכן חברה.
היא עשתה את כל הקולות והתנועות המצופות מחברה.
רק שהיא לא באמת היתה מוכנה לתת מקום לדעות שלי. בכל הנוגע לה לא הייתי זכאית להחזיק דעה השונה משלה.
על פי דרכה הייתי צריכה לקבל אותה בדיוק כפי שהיא ולא להעז לומר מילה שאינה תומכת במאתיים אחוז.
בהתחלה זה היה קל. אחר כך פחות. היא בחרה בדרך שלי היה קשה לקבל. ואמרתי לה את זה.
לפי תפיסתי מותר לו לאדם שתהיה לו דיעה ששונה מדעת חברו. ואפילו אפשר לאהוב מישהו שעושה דברים שאינם מקובלים עלייך.
ניסיתי להגיד לה את זה. שבעצם אני אומרת לה את מה שאני אומרת מתוך תחושה שהיא הולכת בדרך שעלולה לפגוע בה. שהיא ילדה גדולה ובסופו של דבר רק היא מחליטה מה היא עושה, אבל אני חושבת שמותר לי להגיד את דעתי, בגלל שהיא חברה שלי.ולמרות שדעתי אינה תומכת ישירות בדרכה.
הג'ינג'י אמר שהיא מופרעת לחלוטין. אולי לא משהו שמוגדר בספר ההגדרות הפסיכיאטריות, אבל בהחלט לא לחלוטין פועלת על פי הנורמות שלנו , ושטוב עשינו כל אחד בזמנו שנתקנו ממנה את הקשר.
ואני חשבתי שרק כשהסתיים הקשר הזה חשתי פתאום בהקלה גדולה. כמו רעש לבן שלא הייתי מודעת אליו, רק כשהרעש רקע הזה נעלם היתה לפתע הקלה גדולה.
שקט נפשי. פתאום שמתי לב שנעלמו קליפות הביצים שעליהן הלכתי במהלך הקשר איתה. ואני כבר לא צריכה לדלג בזהירות בין המילים לחשוב טוב טוב על כל מילה שיוצאת לי מהפה ולהזהר שמא אומר משהו שעלול להתפרש שחוסר תמיכה בה.
מעניין לחשוב כמה אנשים נוספים בחיי הם רעש לבן וכמה אנרגיה אני מוציאה על זהירות בלי להיות מודעת לזה.
על קצות האצבעות 