סיכום ביניים

טוב, כל הסיפור הסתבך טיפה.


אחרי שדיברתי אתמול עם הגמל, הייתי בטוחה שהוא יתקשר או ישלח אס אמ אס כדי לבדוק אפשרות להגיע.


הוא אף פעם לא קובע מראש, הקרציה.


ואז איפשהו לפני הצהריים ציפצף הסלולארי והיה זה דווקא הבש'ח שהתנדב לבוא.


מאחר ומהגמל לא שמעתי מילה, הזמנתי את הבש'ח, בשמחה אפילו.


שיצדיק את התואר שלו כבחור לשעת חירום.


בערך שעה וחצי לפני שהיה צריך להגיע נכנסתי לאמבטיה, התרווחתי לי במים בהנאה וצפתי חצי הזויה.


כמובן שדווקא אז שמעתי את ציפצוף האס אמ אס של הסלולארי.


קיצרתי הליכים, ויתרתי על דקות פינוק יקרות , שטפתי את עצמי, חפפתי ראש ושיפרתי הופעתי בציחצוח-גילוח.


לא יותר מעשר דקות עד שיצאתי.


חיכו לי שתי הודעות , שתיהן מהגמל.


הוא עוד מעט באיזור ורוצה לבוא.


אלא מה?


כתבתי לו שהייתי במקלחת ושאני בבית, וידעתי שיקח זמן עד שיעצור באיזה מקום ויבדוק הודעות.


בנתיים סימסתי לבש'ח שיש לי אורחים לא צפויים ושאני מתנצלת מאד.


הוא הצטער וגם אני קצת.


אבל כשמדובר על הבש'ח ועל הגמל, הגמל לוקח בעינים מכוסות ויד קשורה.


יש סידרי עדיפויות והבש'ח תפקידו להגיע במקרה חירום.


כמו למשל אם אני נתקעת בסופ'ש, חרמנית בטירוף. זה הזמן שלו להגיע.

בכל אופן הגמל אכן הגיע.


אבל כל הסיפורים יצטרכו להידחות.


אני גמורה וכל הגוף כואב לי.


כאב טוב 🙂

יייפפפייייייי !!!!!

כמה טוב!


הבש'ח סימס לי ממש עכשיו שהוא רוצה לבוא לבקר.


סיבה כפולה לשמוח:


א. יהיה לי זיון בסופ'ש.


ב. עם כל הנידנודים שלו שתורי לבוא אליו, בסופו של דבר הוא בא אלי. ובשביל עצלנית כמוני זה הכי טוב שיש.

תופעת הלוואי הצפויה – יהיה לכם פוסט על סקס.

לעשות ביד.

קראתי את רוזה.


פוסט ארוך ויפה, רגיש ונוגע.


אבל אני, דפוקה בראש שכמותי נתפסתי שם לשתי מילים מתוך משפט שלם. מתוך פוסט שלם :


" התעוררתי. עשיתי ביד. צחצחתי שיניים. התרחצתי."


וישר התעוררו בי מחשבות.


נדמה היה לי שלעשות ביד, זה מן מושג אנכרוניסטי כזה. או לפחות אחד שמתאים לכאלה שיש להם זין ואין להם דרך טובה יותר.


אבל מה לי ולעבודת יד מתישה מהסוג הזה?


מזה כשנתיים וחצי, אולי קצת יותר, מאז שפרץ לחיי ידידי היקר, הרוקט פוקט, אני לא ממש מטריחה את עצמי בעבודה המתישה והמתסכלת הזאת של האצבעות.

שקעתי לי במחשבות. נזכרתי באין ספור מצבים בהם , כמעט כמעט גמרתי ואז בדיוק התחילה לכאוב לי היד ממאמץ ההרטטה המכאני, הכל כך לא טבעי. ואז כמובן החלפתי יד, לא הצלחתי לשחזר את הרטט המדויק או המיקום המדויק (ביד שמאל אני ממש גרועה) איבדתי את המומנטום, ומה שיותר גרוע, השקעה של דקות ארוכות והבנה מצערת שהנה פספסתי לחלוטין ואני צריכה להתחיל הכל מהתחלה.


כמובן שהיו פעמים שהחלטתי לא להפסיק ולהחליף יד. כי ברור לגמרי שזה כל כך על הקצה שצריך רק עוד כמה שניות ואני גומרת.


כן, בטח.


זה רק נדמה לכם שאפשר לגמור כשהשריר של היד זועק מכאב.


מיד תשומת הלב מוסחת לחלוטין מהגמירה הממשמשת ובאה והריכוז כולו עובר ליד.


ואז כמובן אני מפסיקה בתסכול . שוב.

אבל מאז רכשתי את מכשיר הפלסטיק הלבן הקטנטן השתנו חיי ללא היכר.


אוננות הפכה לדבר קליל, ואורגזמה – בהישג יד. (בעצם בהישג רוקט)


לא צריך לפנות זמן מיוחד לצורך העניין. רק שולפים את הרוקט ממקומו (במראשות המיטה, אם אתה שואלים, שיהיה קרוב) מפעילים, שמים על הדגדגן ואפשר לספור דקה או שתיים עד לפיצוץ.


גם הבש'ח מחבב אותו.


הוא איש חכם והוא מבין שהחיים של שנינו הרבה יותר טובים כשהרוקט בסביבה.


זה חוסך לו עבודה , ולי עצבים.

ככה שקעתי לי במחשבות, ופתאום נבהלתי.


אולי אני סובלת מתסמונת הדגדגן המפונק?


האם אני יכולה בכלל בלי הרוקט?


מה יקרה אם יהיה מחסור עולמי בבטריות והבטריה של הרוקט תגמר?


האם איבדתי לחלוטין את היכולת לעשות ביד?

כשנכנסים להלך רוח מבוהל, הדבר ההגיוני לעשות הוא לבדוק.


לכן הוצאתי מהסליק כמה סרטים שעושים לי את זה, נתתי להם לחרמן אותי. לא שזה היה קשה במצבי הארנבתי לחלוטין.


נשמתי עמוק. אמרתי לעצמי שיהיה בסדר.


שלחתי שתי אצבעות לתוך הפה, קצת להרטיב, ומשם למכנסיים.


מוצאת את הנקודה הרגישה , מניחה מצדדיה שתי אצבעות ומניעה אותן לצדדים, קצת בעיגולים, עד שמוצאת את התדר המדויק.


מרגישה את זה מתקרב, עוצמת עיניים ומעלה את התמונות מהסרט האחרון. אלה שקיצרו לי את הנשימה.


עוד קצת… עוד קצת….


ובום. בבת אחת אני שם, מתכווצת כולי באורגזמה ארוכה וחזקה להפתיע.

אחרי שנחתי קצת הבנתי שבכל מה שנוגע לאוננות, הרוקט אולי מהיר ובטוח, אבל היד שלי יודעת להביא אותי למקומות הרבה יותר גבוהים.

הו כן – הנה הקטע שממנו התחיל כל הסיפור: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188621&blogcode=3106783

חישקוקים

ברור שלא הלכתי לישון.


מבואסת ככל שאהיה, ללכת לישון אף פעם לא היוה פתרון עבורי.


במקום זה הסכמתי לידידי משכבר הימים לבוא לבקר ולספר לי על החלטת הפרידה של אשתו ממנו.


זה לקח רק שעתיים… ולבסוף כבר כל כך נמאס לי שניצלתי רגע שהיה לו טלפון והתקשרתי לכוח הצלה , שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת איתי. היא אמרה שכן והיה לה קול של חדר מיטות. אחרי כמה דקות היא התקשרה אלי ואמרה לי שלא אחכה לה. הקול-חדר-מיטות שלה היה מודגש אפילו יותר.


אז הודעתי לידידי שכיוון שאני הולכת לבד, אני חייבת לצאת לפני החושך.


הוא התנדף תוך שלוש דקות. ולי לקח עוד חמש כאלה, כדי להתלבש לשים עלי את הווקמן (כן תצחקו עלי, אין לי אייפוד) ולצאת לדרך בהליכה מהירה.


כשהגעתי לכביש הארוך, הנטוש, החלטתי שאני רצה היום. גם כדי לשרוף עוד קצת קלוריות ועצבים, וגם כדי להגיע יותר מהר, כלומר, לפני החושך.


התחלתי לרוץ.


בהתחלה הרגשתי קלילה ומהירה. נזכרתי שהתמנון אמר לי לרוץ ממש לאט, כמעט בקצב הליכה, עד שאעלה את סיבולת הלב ריאה שלי, ועד שהגוף שלי ילמד להתמודד עם מאמץ הריצה, שהוא שונה לגמרי מכזה של הליכה.


תוך מספר לא גדול של מטרים התחלתי להרגיש מסורבלת כרגיל. ככה אני רגילה.


רצתי את המרחק הקבוע והוספתי עליו עוד קצת מרחק. רק עד שיכאב לי לנשום. רק עד שלא אוכל לעמוד בכאב ברגליים.


בסוף האטתי להליכה, הסתובבתי לחזור וקצת אחרי שנשימתי חזרה לסדרה והלב שלי כבר לא איים לשבוק חיים באופן מיידי – חזרתי לרוץ .


הפעם מעט יותר ולאט יותר. אבל הי, זו התחלה.

כשחזרתי הביתה שלחתי אס אמ אס לגמל, להגיד לו שבת שלום.


הוא התקשר אלי אחרי כמה דקות. בהתחלה שוחחנו על עבודה והחיים בכלל ורגע לפני שכוח הצלה פרצה אלי הביתה , מתנשפת מההליכה שלה (למי יש כוח להליכה אחרי זיון???) התחלנו לדבר על סקס.


אמרתי לו שבא לי פינוק.


הוא שאל איזה ואני התחלתי לפרט.


ידעתי שבצד השני של הקו, רובץ בחור אחד, שנראה לא רע בכלל עם זין עומד כמו תורן (לא רק דימוי, האורך דומה מאד וגם הקוטר).


אבל אז, כאמור, נכנסה כוח הצלה והשיחה נקטעה באיבה.


נשארתי מחושקקת לחלוטין.


עכשיו נשאר רק לחכות ולראות אם מחר אקבל טלפון מגמל אחד שישאל אם אני רוצה שהוא יבוא.

יום שישי

סופשבוע שמתחיל מבואס, מה יהא סופו?


כל כך הרבה חיכיתי לסופ'ש הזה שבעצם אין לו שום סיכוי לעמוד בציפיות.


ולכן, בעודו באיבו אני אפסיק לצפות ממנו.


אמא שלי תמיד אומרת שהכי טוב להיות פסימיים ואז, מקסימום, מתאכזבים לטובה.


ככה זה אצל הפולנים (באופי) הכל על דרך השלילה, ליתר בטחון, שאף אחד לא יחשוד, חלילה, שטוב להם.

אני מתה עכשיו לסיגריה טובה.


אבל מאז שהתחלתי עם הזיבן, הסיגריות לא טעימות לי מחד ועושות לי בחילה מאידך.


והכי גרוע, אין את הנחמה של שאיפת עשן טובה לריאות.


שום נחמה בכלל.


זמן גרוע להיות מבואסת.


או אם לנקוט במורשת שהנחילה לי אמי: אני כל כך מבואסת ואפילו מסיגריה אני לא נהנית.

אין סקס

מה יהיה?


לא היה לי סקס כבר בטח שבוע.


בזמנים נורמלים זה לא ממש מפריע לי, אבל בגלל שהחלטתי שבסופ'ש הזה של סוף השנה האזרחית אני רוצה סקס, מייד נעשה לי לחוץ על סקס.


וזה רע, כי זה בדיוק הזמן שבו אני מתקשה למצוא כזה.


הפרטנרים הקבועים שלי לא יכולים, או נעלמים ואני נותרת עם כ-ל תאוותי בידי.


ככה זה, המנייאקים , ברגע שהם מריחים שבא לי, ברגע שהיוזמה בידיים שלי, מייד הם לא יכולים.

למשל הבש'ח, נשמה טובה. אם אני עוזבת אותו בשקט, מייד הוא מברר אצלי לפחות פעם בשבוע אם אני פנויה ומתי אתפנה לקבל אותו. מסמס לי בהתלהבות ובהתרגשות.


אבל אם רק העזתי ליזום פעם אחת, מיד הוא נעשה בלתי מושג ולא ממש יכול.

ידעתי שהיה אסור לי לסמס לו ביום שלישי, עכשיו יקח זמן עד שהחרמנות ותחושת חוסר המושגות שלי תגיע אצלו שוב למקום שיאלץ אותו לעלות על האוטו, עם זנב מקופל ולבוא אלי. ולמרבה הצער זה לא יקרה בסופ'ש הקרוב, כי בטח בחוש הוא מרגיש את הנידיות שלי.

נו טוב, אז גם אתם תסבלו.


לא יהיו סיפורי סקס.

תפוס

כשקמתי אתמול בבוקר, כאב לי הצוואר.


מה שקוראין, נתפס לי.


לא נורא, התנחמתי, זה בדרך כלל עובר.


אבל זה לא עבר.


ואפילו החמיר עד כדי כך שהבוסית שלי עשתה לי מסאג' על הבוקר.


טוב, אחר כך הבנתי שהיא פשוט רצתה לרכך אותי, תרתי משמע, לפני שתספר לי על המרפא האלטרנטיבי שלה. היא תמיד מפחדת מהתגובות הקטלניות שלי לגבי הממבו-ג'מבו האלטרנטיבי.


השתדלתי להיות עדינה, לברור מילים בקפידה… אבל אני חוששת שהיא הבינה ששוב אני נגד.

לא שזה מפריע לה להוציא 200 דולר על בדיקת רוק שתשלח במיוחד לארצות הברית. ואם זה לא מפריע לה, למה שזה יפריע לי?


טוב, זה מפריע לי רק בגלל שאני קטנונית וחושבת שאם היא רוצה לזרוק את הכסף שלה לפח, אז עדיף יותר שתתן אותו לי, לא חסר לי מה לעשות במאתיים דולר.

בכל אופן בנתיים כואב לי הצוואר ואפילו הרווח המשני של רחמי הסביבה מתחיל להיות לא כדאי.


אני צריכה מסאג'.


צריך לעבוד על זה…

לביבות

מישהו עשה טעות איומה כשקבע את חנוכה בחורף.


מישהו לא חשב, אפילו לא לשניה, על תוצאות הטיגון בבית סגור.


מישהו לא העלה בדעתו שיום אחד (או יותר נכון ערב אחד) אני אשב בבית (המסריח מטיגון) ואקלל אותו.

נוגע ללב

גור היפופוטם שנסחף לים בצונאמי ואח"כ נסחף בחזרה לחוף עם הגל


הבא. איבד את משפחתו ואימץ צב זכר בתור אימא שלו.


הולך אחריו לכל מקום, מגן עליו אם מישהו מנסה לתקוף.


 


 והצב – כבן 100 נראה מאושר.




 








 


מצאתי את התמונות והכיתוב האלה באתר אחד.


ומיד נכמר ליבי ברחמים גדולים על התינוק המסכן.


והתעוררו בי מחשבות על הצורך של כל אחד ואחת במישהו שיאהב אותו ויהיה איתו.


ועד כמה הזיווגים הכי בלתי אפשריים , לפעמים הם המוצלחים ביותר.