בנות….

היא כועסת על זה שהיה אמור לבוא אליה ולא בא.


זה קורה לה כל הזמן.


עכשיו אני מדברת איתה במסנג'ר והיא מוציאה עלי את הכעס.


אני שואלת אותה מה קורה והיא אומרת שהיא מבואסת שהוא לא בא, שהיא לא לומדת לקח.


אני מספרת לה הבש'ח שלי ועל כמה קצת אדישות בריאה יכולה להועיל.


מנסה בטיפשותי להגיד לה שתפסיק לצפות כל כך ולהתלות כל כך בגברים ובזין שלהם.


כאילו זיון סביר יכול להשכיח ממנה מצוקות אין סוף.


היא כועסת עלי שאני לא מקשיבה.


אני מפסיקה לכתוב, מלבד להגיד לה שאני מקשיבה.


היא אומרת שאין לה חשק לדבר כבר.


אני אומרת – או קיי.


והיא מתחילה לשפוך.


כועסת עכשיו על עצמה.


אני מזמינה אותה לקפה.


היא מתלבטת.


לא עונה.


היא החליטה לבוא


יופי, כמה דקות של שיחה פנים אל פנים והחיים יראו לה אחרת. או שלא.


בכל אופן את מטען הפצצה שכמעט התפוצצה פה בחברות השברירית שלנו – ניטרלתי.

אסירה

בימים האחרונים אני חושבת על חברות.
על אנשים ואנשות שהיו חברים שלי בעבר ועל אלה של היום.
סוד הקסם של אלה שהם באמת הוא בהעדר ציפיות.
אני יודעת שזה נשמע עצוב, או לא מובן. אבל בעיני זה דומה לאהבה שלא תלויה בדבר.
יש לי את הגמל. אנחנו מכירים כבר כמעט שלוש שנים. מהר מאד בתחילת ההיכרות הבנתי שהוא יכול לתת רק מה שהוא יכול. וכשהוא יכול הוא נותן הרבה יותר ממה שאפשר להאמין. הבנתי שאי אפשר ולא כדאי לצפות ליותר ממה שהוא יכול ורוצה. ומאז אני לא מצפה לכלום. הוא גם יכול לקבל רק מה שהוא יכול. ולרוב הרבה פחות ממה שאני משתוקקת להעניק. וגם זה בסדר גמור.
יש לו תקופות שהוא קרוב ותקופות שהוא רחוק. כשהוא קרוב, הוא פשוט נמצא. כשהוא רחוק, אני דואגת להזכיר לו שאני קיימת וחושבת עליו. וזהו. רק שידע שאני עדיין שם. חושבת עליו מרחוק ונותנת לו את כל המרחב שהוא צריך.
דווקא בגלל שאני לא מצפה ממנו לכלום, אני מופתעת ושמחה בכל פעם שהוא בוחר להיות. ולא מתאכזבת אם לא. כי אני לא מצפה.
אני לא מסתמכת עליו, אלא רק על עצמי. שזה שיעור חשוב ונפלא בפני עצמו. ובכל זאת, בכל פעם שאני באמת נזקקת הוא מגיע. קורא את אותות הצורך שלי מרחוק ופשוט מגיע.
ושלא אעיז לעשות מזה עניין בבקשה. ככה התאים לו והוא בכלל עשה את זה כי זה עושה לו טוב.
הגמל הוא חבר שלי. ואני אוהבת אותו מאד.

ככה גם התמנון. רק שאיתו למדתי לאפס את הציפיות. בהתחלה ציפיתי לדברים כאלה ואחרים. אבל לאט לאט הדברים התאזנו. לא תמיד הוא היה יכול למלא את הצרכים והרצונות שלי. למרות שרצה.
גיליתי שככל שקטנו הציפיות, כך שמחתי יותר עם כל שיחה, או התכתבות או פגישה.
תמנון, מותק. אם אתה קורא פה, ואני יודעת שכבר לא… אוי לך אם לא תגיד לי.
שתדע לך שאני אוהבת אותך מאד. אני יודעת שאתה יודע, אבל אני אוהבת להגיד לך את זה.

במשך ימים הסתובבתי שיכורה ומסוחררת מאושר בגלל החברים האלה. ובגלל הדברים הנפלאים שעשו בשבילי ובשביל השמחה שלי.
עכשיו נשארה שמחה שקטה ותחושת אסירות תודה. עליהם, על הנוכחות שלהם בחיי.
על הדבר היקר הזה שאינו מובן מאליו בכלל. שמתקבל כמו הפתעה כל פעם מחדש.

אם לחזור לשורות הראשונות, אני יודעת שזה יכול להשמע כמו משהו אומלל לחלוטין, לחיות בלי צפיות. כאילו זה מקום כל כך נמוך, כמו כלב מוכה שמופתע אם מלטפים אותו. אבל לא. זה מקום נקי וטוב.
דווקא מתוך ההבנה שאני אוטונומית ושהחברים שלי הם אוטונמים ושבכל זאת הבחירה שלהם היא לתת ולהיות, ולקבל. הם בוחרים בחברות איתי בכל פעם מחדש, ואני בוחרת בהם.
שום דבר אינו מובן מאליו וצריך לזכור באסירות תודה שיש אנשים שהאהבה שלהם אלי לא עובדת מכוח האינרציה אלא בגלל שהם בוחרים בה, שוב ושוב.
אם אני לא מצפה, אני לא מעמיסה דרישות שעלולות להיות מעבר לכוחות וליכולות. אני מאפשרת למי שמולי לעשות מרצונו את מה שנכון לו. וכשהדברים קורים מרצון ולא מלחצים חיצוניים הם קורים הכי נכון והכי טוב שיש.

נקודה למחשבה.

בסוף השבוע היו אצלי שני חברים.


שניהם באו לעזור לי לשפץ בבית.


הם לא הכירו קודם, אבל הסתדרו מייד מצוין, דחקו אותי לפינה של אחראית הקפה ועשו את רוב העבודה בלעדי. זה הרגיש לי נהדר.


בכלל לא היה אכפת לי להיות מכינת הקפה והאוכל. בכלל לא היה אכפת לי להיות ה"לכי תביאי" , ה"אל תפריעי" ה"תכיני קפה".


הייתי כל כך מאושרת מהתקדמות השיפוץ ומהכשרון הבלתי מבוטל שחיבקתי את שניהם, כל פעם אחד. וחייכתי עד שכאבו לי הלחיים.


חשבתי לעצמי כמה טוב יכול להיות לחיות עם שניים כאלה.


עם שני אלה בבית אחד.


לזלוג בשקט לתפקידים נשיים יותר בבית ולתת להם להתנהל ולנהל.


כן, אני יודעת שזה נשמע מאד שוביניסטי, ובטח זה לא יכול להחזיק מעמד יותר מיומיים שלושה, אבל זה הרגיש כל כך טוב.


כל כך נכון.


להפקיד את עצמי בידיים גבריות למשעי.


אולי בגלל ששינהם באמת רוצים את טובתי. אולי בגלל ששניהם באמת אוהבים אותי.


נקודה למחשבה.


אני עוד אחשוב על זה.

לא טיפוסית

באופן נשי עד להרגיז, הצלחתי לשמח את עצמי היום בקניות נרחבות עד נרחבות מאד.
הסתובבנו שעה וחצי בבחירת והתאמת צבעים ואביזרים. נותנות דרור לדמיון ומשתוללות במרחבי הפנטזיה.
ישבתי לאכול ארוחת בוקר בצהריים , עם כוח הצלה שנדדה איתי בויה דולורזה של מסע הקניות.
ומייד לאחריה מצאתי בדיוק את מה שהייתי צריכה כדי להשלים את קניות היום.
עיקר ההנאה נבעה מהעובדה שלא קניתי בגדים או נעליים או משהו שמצריך החלצות מלבוש והדחקות לתוך אחד אחר בתא הלבשה עם וילון שלא נסגר טוב.
הקניות האידאליות מבחינתי כוללות חנות של מכשירי חשמל והתאהבות ממבט ראשון במשהו כרומי ונוצץ שעושה דברים נפלאים (לרוב עם פונקציות שלא אשתמש בהן לעולם).


לאחרונה אני מסתובבת מהופנטת לייד טלפונים אלחוטיים דיגיטליים ונפשי יוצאת אליהם.


זה לא שחסר לי טלפון בבית, אבל הם כל כך עושים לי את זה.


מזל שיש לי בלאנס של רציונל בריא שעוצר אותי מלקנות גאדג'טים מטופשים ונפלאים שאני לא באמת צריכה.

אני מתקדמת

ברצוני או שלא ברצוני אני לומדת.


שומעת את אותם דברים מאנשים שונים, בטונים שונים ובמילים שונות, ובסופו של דבר מתחילה להפנים.


לא בכל דבר אני יכולה לשלוט כרצוני. לא הכל בידי.


אולי זה שיעור חשוב, ללמוד להרפות קצת.


להבין ולקבל את העובדה שיש דברים שאינם נמנעים. ושאני פשוט צריכה ללמוד לחיות עם זה.


הכעס המטורף ששלט בי בתקופה האחרונה מרפה את אחיזתו לאט לאט.


מפנה מקום להבנה חדשה ולהשלמה.


פתאום זה נשמע לי קצת כמו שלבי התמודדות עם אובדן.


או קיי, אני לומדת להפרד ממשהו שחשבתי שיש לי שליטה כמעט מוחלטת עליו (עד כמה שאפשר באמת לשלוט בחיים שלנו).


אמא שלי, שיש לה סוג של חוכמת הישרדות, אמרה לי:


באינסטינקט אני חושבת שאת פשוט צריכה לעזוב את זה. תמשיכי את החיים שלך, תעשי כל מה שאת יכולה למען עצמך. את אותם הדברים שאינם בשליטתך, פשוט תעזבי, אל תחשבי על זה.


אחי, הקשיח באדם אמר לי:


מבחינה חוקית ומבחינה הגיונית, אין מה לעשות. אני בצד שלך, אבל את חייבת להבין שהכעס הזה רק מתיש אותך. את דומה למישהו שמרוקן מחסנית שלמה לשמיים ולא פוגע בכלום.


התמנון אמר לי:


מותק, אני חבר שלך, אני אוהב אותך, אני בעדך, אבל תני לי להגיד לך איך את נשמעת עכשיו….


אשת המקצוע אמרה:


אני לא יכולה להכריח מישהו להדבר אם הוא לא מעוניין (והתכוונה לצד השני בסכסוך).


הצד השני של הסכסוך אמר:


תתחילי להבין שאין שום סיכוי בעולם. שלא תעיזי לנסות אפילו (ועוד גבב רב של מילים שאמר את אותם דברים).

ואני אומרת לעצמי:


תתעודדי, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע. תשלימי, הרגיעה שלך תשפיע טוב יותר על הסביבה. תתמקדי באהבה, זה ישמח אותך , יסיח את דעתך מדברים שאולי יראו שוליים בעוד חודשים מספר ויעשה טוב לסביבה הקרובה וחשובה שלך.

לא קל

כעס מוליד כעס כתגובה.
שנאה מולידה שנאה.
הסלמה מביאה לתגובת נגד של הסלמה.
איך שוברים את המעגל?
צד אחד צריך לוותר ראשון, אבל רק אם הצד השני מביע נכונות לוותר גם הוא.
שיחות שלום חייבות להתנהל בנוכחות צד שלישי אובייקטיבי ותומך.
צריך לוותר על האגו.
ללמוד את החוק ולדעת מה אפשר ומה לא.
לפעמים לבלוע צפרדע.
לא להכנס לסחרור של נקמה.
לחשוב על מטרת העל.
להתכוונן אליה.

כשצד אחד מרגיש חזק והופך לתוקפן בגלל זה. האם צריך לוותר לו וללמד אותו שאין תועלת במלחמה ואין יתרון לכוח שלו, או להלחם בו בכלים שעדיין עומדים לרשות הצד השני ולהתיש אותו?

אני לא מדברת פה על הסכסוך הישראלי פלסטיני. אלא על סכסוך אישי. זה נשמע כל כך דומה…

למישהו יש את הטלפון של ביל?