פעם, כשכתבתי על כל מיני עניני רגש הבלוג שלי היה פופולארי יותר ואפילו זכה לתגובות.
עכשיו כשאני בקושי כותבת וגם זה לא על עניני רגש , אף אחד לא מתעניין.
אבל נגמרו לי הקישקעס שאפשר להוציא החוצה.
כזה מדבר רגשי לא חציתי מזמן.
אני מבינה שאני בתקופת החלמה, כי אין לי חשק להכיר אף אחד.
אין לי סבלנות לגברים באשר הם.
המילים – כולם אותו דבר, קופצות לי לראש כשאני חושבת על המילה גברים. וזה סימן לא מי יודע מה טוב.
ברור שהם לא כולם אותו דבר, יש גרועים וגרועים יותר.
צריך לשמור על אופטימיות.
בטח גם אם יבוא עכשיו פרינס צ'רמינג או מיסטר רייט (סורי, בעברית זה נשמע מזעזע) אני בטח לא אזהה אותו ככזה.
וביננו, אם הוא כזה מוצלח, הוא יבין לבד שזה לא זמן טוב.
ובכל זאת בא לי ללכת לישון איתו ולקום איתו בבוקר.
רק המשבצת של ה"איתו" ריקה.
לא יודעת עם מי בא לי.
על קצות האצבעות 