מכתב גלוי לחברה שלי

זה לא עוזר לי שאני אומרת לה שלא תשים את כל הביציות שלה בסל אחד.


היא שמה. נותנת את עצמה חינם, את כל הרגש בפול ווליום.


היא היתה צריכה כבר ללמוד מהנסיון לא להיות מושקעת כל כך בגברים שלא ישימו עליה.


אבל היא תמימה, רוצה להאמין שהפעם, הנה, סוף סוף הפעם , זה יהיה שונה.

אני אומרת לה -זה שדיברת איתו שלוש שעות בטלפון אתמול והיום ובכלל בשבוע האחרון , עדיין לא אומר כלום.


זה שיש לכם על מה לדבר זה קל. עדיין לא נפגשתם ואת כבר כמעט מאוהבת.


טוב, אולי לא מאוהבת, אבל יש לך את המבט הזה והקול הזה של זו שמצאה את האחד.


ואפילו לא נפגשתם.


נכון שהוא מיוחד, הוא יכול לדבר איתך ולהתרגש איתך ואפילו להרגיש בעצמו, ממש לבד.


אבל חומד, עוד לא נפגשתם.


ואת כבר יודעת שעל זה יקום ויפול דבר. אולי לא תהיה כימיה? (שזאת מילה ממכבסת המילים ל- לא תמצאי חן העיניו). את אומרת שהוא בכה בשיחת הטלפון, והנה זה קנה אותך לגמרי. גבר שיכול להרגיש ולהתרגש עד בכי.


אל תלכי שולל אחרי ההבעות האלה. מתחת לגבר החדש הזה שמדבר איתך בטלפון שוכן אותו איש מערות ששוכן בכל אחד מהם.


איש מערות משוכלל, אין מה להגיד. שיודע מילים יפות ומרגשות. שיודע לגעת לך בלב.


אבל מתחת למטעה הדק של המילים, מה שיעניין אותו זה אם את מושכת אותו או לא.

חשבתי היום על נשים שמתחברות לגברים שאינם מושא החלומות החיצוני שלהן. שנשים יכולות לראות מעבר לגובה, לצבע השיער ולחיבור האקראי של תווי הפנים. אבל גברים?


גברים לא. אם אין משיכה, הם לא שם. ולא משנה מה כן יש.


אגב את לא צריכה להיות מיס יוניברס בשביל שהוא ימשך אלייך. זה סוג של התאמה חלקלקה ובלתי ידועה מראש.


משהו בתת מודע של כל אחד.


וזה לא משנה איך את נראית.


אני בטוחה שאי שם בעולם קיים איזה גבר שחושב שאנג'לינה ג'ולי לא מושכת בכלל.

כשהתקשרתי אלייך הבוקר ושמעתי את הקול החנוק מדמעות הבנתי מייד.


לא רצית להגיד לי למה את בוכה. רק אמרת שכל מה שאני אומרת שיקרה – אכן קורה.


אני לא נביאה. בטח לא מכירה את הגבר הרגיש הזה. אני רק לומדת לקח. לומדת מנסיון.


ובשבילך שלא מצליחה ללמוד, אני טווה מחדש את רשת הבטחון שתתפוס אותך בנפילה הגדולה.