עשרים שנה

אנחנו מכירים כבר עשרים שנה. מסוף התיכון פחות או יותר. היינו קבוצה גדולה של אנשים צעירים שאהבו להיות ביחד. לא גדלנו יחד. לא מאותה שכונה. מכל הארץ הגענו לפגישות שהיו כייף גדול.

עם הזמן הקבוצה הגדולה התפצלה לקבוצות קטנות יותר. באופן טבעי, המרחק, השירות הצבאי ואחר כך הלימודים, הקמת המשפחות וכל שאר הדברים שאנחנו עושים בחיים, הפרידו ביננו.
אבל לא את כולנו. לי ולו נשאר קשר של חברות. חברות נטו. מעולם לא רומנטית או מינית. רק חברות אמיתית. הייתי שם כשהוא שבר רגל או דברים אחרים. היתה תקופה שהוא הרבה לעשות כאלה דברים. הייתי שם כשהוא הכיר את החברה שלו. זו שהפכה לאישתו.הייתי שם בעליות ובירידות. במצוקות ובשמחות ובעיקר בעיקר בשיגרה. הוא היה שם בשבילי בכל הרגעים הקטנים והגדולים אותו דבר. חבר אמיתי.
החברות שלנו הפכה למשפחתית כשהתחתנתי והוא התחתן וכשנולדו הילדות שלי והילדים שלו. אשתו, ממש מהתחלה הפכה לחברה שלי. יותר מזה אפילו…היו תקופות בחים שכהיינו נפגשים כולנו, היינו משאירות אותם, את הבחורים עם הילדים והולכות לדבר רק היא ואני. היו תקופות ארוכות מאד שכל שבוע היינו מדברות בטלפון שיחות אינסופיות. הוא אפילו נדחק קצת בשנים האלה והחברות שלי איתה התעצמה. היו דברים שהיא סיפרה לי שהיו אינטימיים ורגישים ביותר ואני לה.
כמו עם חברים אמיתיים.

ואז היתה תקופה שהם נסעו והקשר נשמר. למרות שעבר המון זמן והמון מרחק. חשבתי לי שזה מבחן חברות אמיתי. אם במרחק של שנים וקילומטרים נשמר קשר. כשהם חזרו, בדיוק נפרדתי מהאיש שהייתי נשואה לו. היה ברור שהם נשארים חברים שלי. לי בכל אופן היה ברור. וכך היה.
הילדות שלי אוהבות את הילדים שלהם ולמרות שהגילאים לא צמודים ולמרות שהם בנים והן בנות, תמיד יש בין כולם התחברות מהירה ומדהימה, שמשאירה אותי תמיד פעורת פה. ושמחה. מאד שמחה.
בשנתיים האחרונות, מאז שהם חזרו ואני נפרדתי, הקשר הפך לפחות אינטנסיבי. פחות נפגשנו, פחות דיברנו בטלפון. וגם זה בסדר, לא תמיד שומרים על הקשר לאורך השנים באותה מידת אינטסיביות. בעיקר כשיש אינטרנט ומסנג'ר.

במורדות הגדולים יותר שלהם תמיד הייתי שם. מן כותל מערבי. לשניהם. לפעמים מתווכת לפעמים רק מקשיבה. לכל אחד מהם. תמיד חששתי מהמקום הזה של לתווך בין בני זוג ששניהם כל כך יקרים לי. אבל הם תמיד ביקשו ממני. ואני לא יכולה לא. בטח לא לאנשים שאני כל כך אוהבת וכל כך קשורה אליהם.
כשנפרדתי סיפרתי לו על הדברים הטובים והדברים הרעים שקורים לי. חלקם קסמו לו מתוך המצוקות שלו. והעלו בו מחשבות על החיים שלו והזוגיות שלו. ובאיזהו שלב היא אמרה לי שדברים שאני אומרת לו נכנסים לו לראש ומבלבלים אותו. שהוא רוצה ליהנות כמוני מהחיים ולהרגיש את החופש שאני מרגישה. כמובן שזה היה על רקע משבר שלהם. אבל הבנתי שיש דברים שאני לא חייבת לשתף אותו בהם והפסקתי כמעט לחלוטין לספר לו. הוא גם היה עד לקשיים שעלו. וראה שהחיים לבד לא תמיד טובים ונפלאים ומאושרים.
היחסים בינהם נכנסו לשגרה רגועה, המשבר חלף וחברות ביננו נכנסה למסלול שליו.
לפני פחות מחודש החלטנו שאנחנו מתגעגעים ושכבר מזמן לא נפגשנו. נסעתי עם הילדות בשבת ובילינו שבת כייפית ביחד. הילדים היו עסוקים בשלהם ואנחנו המבוגרים דיברנו ודיברנו ודיברנו.הייתי מאושרת באמת. שיש לי חברים כאלה.

כבר לפני שבועיים הוא אמר שהוא רוצה להפגש איתי לדבר. שאלתי אם משפחתי או אישי, והוא אמר  – אישי. הוא לא היה לחוץ להפגש מייד, אז הבנתי שאין משבר גדול. הוא גם לא היה מוכן להגיד לי במה מדובר אפילו לא לרמוז. רק אמר שנפגש והוא יגיד לי. היה לי קצת מוזר שהוא רוצה להפגש וכמעט מתחמק מלקבוע את הפגישה. אבל הייתי סקרנית ואפילו קצת מודאגת. אז התקשרתי אליו לעבודה אתמול ואמרתי שאני פנויה לפנות ערב ושאפשר להפגש אם מתאים לו.
קבענו לערב, והוא התעקש לא להפגש אצלי בבית. רק בבית קפה. ולא היה מוכן להגיד למה. עשרות פעמים הוא היה אצלי בבית עם המשפחה ובלעדיה. זה היה כל כך מוזר שהתחלתי לדאוג באמת. אפילו דיברתי על זה עם ידיד טוב והעלתי בפניו את הסקרנות והדאגה שלי. הידיד שלי אמר – תתאפקי. עד לשעה שקבעתם, אחר כך הכל יתבהר.
עשרות תסריטים ומחשבות עברו לי בראש. ולא הצלחתי לחשוב על איזו סיבה הגיונית להתנהגות הכל כך חריגה שלו.

כשהגעתי לבית הקפה באיחור של חמש דקות הוא ישב שם בפרצוף מודאג במקצת. אבל כל כך שמחתי לראות אותו, כמו שתמיד שמחתי לראות אותו. וידעתי שתיכף אני אבין הכל.
הזמנו קפה ואני סיפרתי לו משהו קטן, אחת מהאנקדוטות של החיים. בחיוך ושעשוע ושמחה גדולה על הפגישה.
הוא שתה את הקפה שלו בשתי לגימות מהירות ונשם.
טוב, עכשיו תספר לי כבר…. ביקשתי.
אני הולך לעשות משהו איום ונורא, ורע ואכזרי ומרושע (אולי הוא אמר עוד כמה מילים כאלה, אבל המוח שלי כבר נאטם בבהלה).
תפסיק להפחיד אותי ותגיד כבר, אמרתי כשהבטן שלי כבר מכווצת מפחד ועשרות מחשבות מבוהלות רצות לי בראש . כולן בבת אחת, רומסות אחת את השניה. השבריר שניה הזה נראה כמו נצח.
אני רוצה לנתק איתך את הקשר. ככה הוא אמר. אשתי מרגישה מאויימת ממך, היא מרגישה שאת משפיעה עלי ובעיקר היא מרגישה מאויימת ולא בטוחה.
העולם נעצר. הרגשתי פיזית כאילו קיבלתי אגרוף בסרעפת שעצר לי את הנשימה ורוקן לי את הראש בבת אחת מהיכולת לחשוב.
ניסיתי לשאול ממה היא מפחדת (הרי אני לא החברה הזרה מהעבר, הרי אני חברה שלה בדיוק כמו שלו, לפעמים אפילו יותר. הרי מעולם לא היה ביננו שום דבר רומנטי או מיני, הרי… והרי … והרי…)
הוא חזר על אותן מילים.
ומה אתה רוצה?
אני לא הייתי רוצה את זה, הוא אמר, אבל היא מרגישה מאויימת וזה מה שהיא רוצה ואני חייב לכבד את החלטתה.
לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי מה לחשוב, אפילו לא ידעתי מה להרגיש.
הכל נראה כל כך הזוי ובלתי מתקבל על הדעת.
אמרתי לו – אני לא יודעת מה להגיד. וקמתי והלכתי.
בדרך לאוטו התחלתי לבכות. בלי שליטה. בכי של אובדן כל כך גדול שאי אפשר בכלל להבין אותו. בכיתי כשדיברתי עם צ', הידיד שלי. ובכיתי כשקראתי לא' ולע', החברות שלי, שיבואו להיות איתי. בכיתי גם אחרי ששתיתי והשתכרתי כדי לא להרגיש את הכאב כל כך חזק. בכיתי לתוך הלילה כשדיברתי עם א', האיש עם הנשמה.
נרדמתי בוכה והתעוררתי בוכה.
אני לא זוכרת מתי בכיתי ככה.
דמעות שלא מפסיקות. והרגשה איומה של אובדן ואבל ושל פגיעה ועלבון ועצב תהומי. ושל חוסר הבנה מוחלט. חוסר אונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s