רוצה או לא?

הייתי אמביוולנטית לחלוטין.


בימים האחרונים הבש'ח הנוטש החליט לחזור לחיקי.


(בש'ח = בחור לשעת חירום)


לא שהיה אכפת לי שהוא נעלם, היה לי המון מה לעשות גם ככה.


וגם די נמאס לי מזיונים סתמיים.


או במילים אחרות היו לי מספיק זיונים ולא הייתי חייבת דווקא אותו.


בכל אופן ככל שהאמביוולנציה הלכה וגברה, ככל שהתגובות שלי למסרים הנלהבים שלו היו פחות ופחות מהירות ומתלהבות, כך הוא הגביר את הקצב והעשיר את אוצר מילות החיבה והגדיל בשקל תשעים את מספר האייקונים המחייכים.


הוא חקר ודרש ושאל אם הוא יכול לבוא היום. אמרתי שנדבר היום ונראה.


בצהריים הוא שלח SMS ששאל אם יש לי בעיה מוסרית להזדיין בערב יום השואה.


לא היתה לי. אבל לא הייתי בטוחה שאני רוצה להזדיין איתו, אז עניתי לו – לא נראה לי.


שיבין את זה איך שהוא רוצה.


אבל בערב הוא פתר לי את ההתלבטות כששלח הודעה שהוא נורא רוצה, אבל לא יוצא.


מיד נרגעתי ושלחתי לו מסר חביב למדי – העיקר שתעמוד בצפירה.

נשמה טובה אני.


או גבר בהתהוות….


מה יותר גברי מלשמור על אופציות פתוחות?


תיכף אני אתחיל לגדל שיערות על הגב, לגרבץ מול משחק כדורגל ולהתפייד לדייטים שלי.


אני הולכת פה על חבל דק…..