קיץ -חורף

איזה יאוש.

להחליף הכל.

למדוד אינסוף בגדים.

לזרוק את הקרועים ללא תקנה ולחפש בית חם לאלה שקטנים מידי.

מליוני שקיות זרוקות בבית.

ערמות על ארמות של בגדים שכבר אין לי מושג מה כל ערימה רוצה להגיד לי.

מזל שיש חצי שנה עד ההחלפה הבאה…..

החבר לעט שלי

לפרויד בטח יהיה מה להגיד על זה….

החבר לעט שלי, אנחנו מדברים כבר חצי שנה. מתכתבים בלבד. דרך האי מייל הישן והטוב.

בתחילת הדרך עוד הסתקרנתי להכיר אותו. הצעתי לו כמה פעמים להפגש לקפה , סתם קפה, בלי שום כוונות.

והוא סירב. אפילו לשיחת טלפון פשוטה הוא סירב. {אגב, באחד המכתבים החלפנו טלפונים כי אחד מאיתנו היה במשבר והיה זקוק לעזרה, אבל כיבדתי את רצונו ומעולם לא השתמשתי בטלפון. וגם הוא לא}

הוא לא רוצה. נעים לו ככה. כל מיני תירוצים של פחדנות טהורה.

ואני , כשאומרים לא ועוד פעם לא ושוב לא. מתייאשת.

המשכנו להתכתב, ודווקא בגלל שלא היתה סכנת פגישה, יכולנו לספר דברים שאולי לא היינו מספרים אחרת.

התכתבות של חצי שנה, של מכתב ליום בממוצע מניבה כמויות גדולות של מידע אישי….

לפני שבוע וחצי הוא סיפר לי על בחורה שהוא מתכתב איתה באיי סי קיו ושרוצה להפגש איתו והוא לא מוכן. מאותן סיבות שאינו מוכן להפגש איתי.

דווקא הסיפור הסתמי ההזה עורר כמה שדים. ואמרתי לו שאני כבר מזמן לא רוצה להפגש איתו. שאיבדתי עניין אחרי הלא הרביעי או החמישי. והוא נעלב פתאום.

איך שאני לא רוצה? הרי הוא לא אמר לא גורף וחד משמעי… רק שעכשיו זה לא מתאים לו, אבל הוא חושב בהחלט להפגש איתי יום אחד… או לפחות לדבר בטלפון… רק שעוד לא… זה עוד לא מרגיש נכון, ועוד לא מרגיש שהגיע הזמן.

ואני כעסתי על העלבון שלו. איך הוא מעיז?

הסברתי לו שלקבל תשובה שלילית, זה לקבל דחיה. ואף אחד לא אוהב להרגיש דחוי, שוב ושוב.

ושלכן איבדתי עניין ושאני לא רוצה להדחות שוב. שמבחינתי הקשר המכתבי ההזה יכול להשאר בעינו לעד, או לפחות עד שימצה את עצמו.

במכתב התשובה שלו, הוא היכה על חטא על כך שבתום לב וללא כוונות רעות הצליח לפגוע בי ואפילו לא ידע.

לא עניתי לו על זה.

שבוע חלף והקשר לא התחדש.

אחרי שבוע שלחתי לו מייל קצר  – מה שלומך?

הוא ענה – טוב, תודה.

כתבתי לו  – יופי.

ושוב דממה.

חשבתי לעצמי שאם זה המצב, כנראה שאפשר להוריד את המסך על הקשר הוירטואלי המוזר והמעניין הזה. קורה שנגמר. עצוב, אבל קורה. כי למרות הכל נהניתי ממנו מאד.

ואז……

אתמול בערב, הסלולארי מצלצל… השם על המסך כמעט הפיל אותי מהכיסא. כמו שלמדתי להכיר אותו, לעולם לא הייתי מצפה שהוא יתקשר. בטח לא במשבר גרעיני כמו שיש ביננו עכשיו.

"בטח התבלבלת" פתחתי את השיחה, "אני מוכנה להשבע שלא התכוונת להתקשר אלי, עשית את זה בטעות"

"אני מחפש את גיל….." הוא אמר "זו טעות במספר? סליחה"

"חכה רגע… תבדוק לאן חייגת" אני מחייכת מאד בצד שלי ומחכה שהוא יבדוק. "נכון שבחיים לא היית עושה את זה בכוונה?"

אני יכולה לשמוע את המבוכה בצד שלו. אבל אל נותנת לו לשקוע בתוכה.

והשיחה זורמת.

הייתי בדרך החוצה והוא ליווה אותי את כל עשרים דקות הנסיעה עד למקום שאליו נסעתי.

השיחה זרמה כמו שהיא יכולה לזרום בין חברים ותיקים שמכירים איש את רעותו על כל הפנים החיוביים והחיוביים פחות ומקבלים אחד את השניה בגללם או למרות קיומם.

כשהגעתי, הייתי חיבת לנתק כדי להתקשר לקבל הנחיות איך להגיע למקום המדויק אליו נסעתי.

היה קשה להפרד.

מה עכשיו?

ימים יגידו.

אני מרגישה שקיבלתי מתנה לחג.

דגל לבן

לא מבינה איך זה קורה.
למה דווקא איתך ולא עם אחר.
משהו בחיבור ביננו שאינו מושפע מזמן ומקום.
בעצם רק גדל עם הזמן.
ומרגיש כל כך נכון.
אני תוהה אם זה קורה בגלל המרחק. אם בזמן אמת, מולך, לרגלייך, ארגיש אותו דבר. אם המבטים והתחושה יעשו את זה שונה.
משהו בקול שלך, במהות שלך, גורם לי להיות שם.
ואולי, כשנפגש שוב זה יהיה חזק אפילו יותר.
קצת מפחיד. לתת את עצמי ככה.
אבל זה מרגיש בטוח. ונכון.
להיות שם רק בגלל שאתה רוצה.
לעשות מה שאתה חפץ בו.
לומר לך – כן אדוני.

לא התעוררתי הבוקר בזמן

בדרך כלל זה מכניס אותי לסחרור היסטרי ומטורף של ריצות ושל לא להספיק.

היום לקחתי הכל באיזי.

הרווחתי עוד שעה וחצי שינה.

לא רע בכלל.

כנראה שהייתי צריכה את זה.

ולכבוד זה שהגעתי מאוחר כל כך, גם לקחתי את הזמן לכתוב פה.

אם כבר – אז כבר.

 🙂

ועוד משהו קטן.

הוא אמר שאני חכמה, אבל הוא היה זה שדיבר רוב הזמן.

אני בעיקר הקשבתי.

מידי פעם אמרתי משהו שהעיד על כך שאני מבינה אותו.

זה עושה אותי חכמה?

שבת בבוקר

כבר המון זמן לא כתבתי פה.

השבוע האחרון היה מטורף לגמרי.

המון שעות שינה שלא באו לידי ביטוי ועייפות מצטברת שאפילו לי היה קשה להתמודד איתה.

אולי החום הנוראי של השרבים בתחילת הקיץ קשה לי.

שמתי לב שזה נעשה קשה יותר ויותר משנה לשנה.

אבל לא על זה רציתי לכתוב היום.

יצאתי לדייט. בליינד דייט.

הראשון מזה חודשים ארוכים שהיה לחלוטין בליינד ולחלוטין דייט.

למרבה הפלא לא התאכזבתי.

כרגיל זה היה קצת מוזר ומתוח בהתחלה.

תמיד יש לי הרגשה של מבחן פתע.

העיניים שלי מטיילות עליו.. העיניים שלו עלי.

ככה בשניות הראשונות.

אחר כך כשמתקבל האישור הראשוני המבטים חוזרים רק מידי פעם , באילו באקראי, לבדוק חלקים נבחרים קצת יותר לעומק.

תחמנו את הפגישה בזמן, מראש.

כי ידעתי שיש לי דרך ארוכה הביתה. וידעתי שאני עייפה מאד.

ובכל זאת הפגישה התמשכה עוד ועוד. שעה וחצי מעל לזמן שקבענו בהתחלה.

זה סימן טוב, נכון?

אחרי שדיברנו ושתינו קפה ודיברנו עוד וחייכנו והיה לנו נעים, עמדנו לייד האוטו שלי והתחבקנו קצת.

הידיים שלו עברו עלי בזהירות, והיתה לי שוב הרגשה של בחינה.

כאילו לא סתם הוא ליטף אותי, אלא בדק.

הוא אמר שאני חכמה ונעימה ויפה.

ושהוא ישמח להפגש איתי שוב.

חברתי א' אמרה – "עולם כמנהגו נוהג. עוד לא שכבת איתו, נכון? טוב, בואי נחכה עד אחרי זה ונראה."

תחי הציניות.

ג'ט לג

אוי, קשה קשה…

קשה לקום בבוקר שעה אחת קודם.

לא יעזור כלום, לוקח לי בערך שלושה שבועות להתרגל לכל החלפת שעון, לא משנה אם קיץ או חורף, תמיד קשה לי עם זה.

נכון שהחליפו כבר בחמישי בלילה. וזה נפל עלי בהפתעה מוחלטת, כי אני לא קוראת עיתונים ולא ממש רואה טלויזיה.

מזל שיש מי שמזכיר לי מידי פעם שקורים דברים מסביב.

בכל אופן ביום שישי אני לא קמה לעבודה, אז בכלל לא הרגשתי שמשהו השתנה, חוץ מהשעה בשעון שלא תאמה את התחושת השעה הפנימית שלי.

והבוקר זה היכה בי בגדול. הקימה שעה קודם.

גם ככה קשה לי נורא לקום בבוקר, אז לקום ולדעת שרק לפני שלושה ימים ישנתי עוד שעה לתוך היום… רק המחשבה על זה מתישה אותי לגמרי.

ובעיקר נהרסתי כשהגעתי לעבודה וגיליתי שאף אחד לא כיוון עדיין את השעון והשעה רבע לשבע צועקת לי מהקיר.

הייתי יכולה לצאת רק עכשיו מהבית, אני חושבת לעצמי.

הייתי יכולה לישון עוד שעה שלמה!

טוב, אני מכריזה שהשבוע הזה מוקדש לקיטורים על החלפת השעון ורחמים עצמיים בלתי מוגבלים.

אחר כך אעשה את עצמי כאילו התרגלתי.

יש גבול לכל דבר.