ימים זיגזג

אתמול היה יום מזעזע.


אחד מהימים שהכל נופל על הראש ומתחשק להרוג מישהו, מישהו מאד ספציפי אפילו או פשוט למות.


למשאית הכדבה שנסעה לפני היה חן מיוחד, בעצם היותה כבדה.


יכולתי לדמיין את הרגל שלי לוחצת על דוושת הגז בכל הכוח ואת הפגיעה וההחלקה מתחתיה.


ובעיקר את השקט שיבוא מייד לאחר מכן.


כמובן שלא עשיתי את זה.


אבל רציתי.


לרגע אחד קצר.


יכולתי להבין את אלה שעושים את זה בהחלטה של רגע ואפילו לא משאירים מכתב הסבר.


זה פשוט לא חשוב באותו רגע. והאומללות הקיומית לא מאפשרת מקום לאף אחד אחר. להתחשבות במישהו שהוא לא אתה או העצב הנוראי הזה שלא משאיר מקום לשום מחשבה אחרת.


אצלי היה מקום למחשבה אחרת. אז לא עשיתי את זה.


אבל המחשבה על הזמינות של השקט קרצה לי מאד. וניחמה אותי.


אפשר למות גם ביום אחר.

היום קמתי בבוקר ליום שמש מדהים.


החיים האמיתיים הרימו ראש והזכירו לי ששום דבר לא שווה להרגיש כמו אתמול.


שימים כמו אתמול עוברים ובעוד חודש אפילו לא אזכור למה הרגשתי כל כך נורא.


פגשית הסיום של הקורס שאני מעבירה היתה מרגשת ונפלאה. ישבנו בשמש והיתה המון התרגשות ושמחה.


חברה באה לקחת ממני משהו והאושר על הפנים שלה קרן לי ישר לתוך הנשמה.


חברה אחרת חיבקה אותי במשך חמש דקות רצוף ואמרה לי שהיא אוהבת אותי.


ועוד שלושה חברים התקשרו בדאגה לשאול מה שלומי היום.


אפשר  לחיות גם היום.