זמזום באוזניים

ישיבה של כל בכירי ונכבדי.


אני שונאת את זה.


משועשעת מאיך הקודקודים הגדולים מתקפלים בפני הקודקודים הגדולים מהם.


אפשר לראות איך דג גדול אוכל דג קטן.


ורק אני, טיפשה, אין לי אלוהים. כי מה הם כבר יכולים לעשות לי? לפטר אותי? לא שאני כל כך רוצה שיפטרו אותי, אבל אני חסרת יראת כבוד בצורה מדאיגה.


לא שאני לא מכבדת ואדיבה. לא שאני לא נותנת להם את התשובות לשאלות שהם שואלים… רק שאין לי את חרדת הבכיר המסוכן.


ברור לי שזה פגם ביצור , כי רוב הבכירים חיים על הפחד מהם ואני לא מספקת את הסחורה.


ובגלל שאני לא מפחדת, אני שואלת ואומרת את דעתי בלי להתבלבל.


ומר בוס ענק, זה שכל הגדולים מתקפלים ליידו מסתכל עלי ישר בעיניים וקורא בשמי , שוב ושוב, פניה אישית כזאת.


אני לא מתבלבלת ונועצת לו מבט ישר ללבן של העיניים. מקשיבה לנאומים המרוצים מעצמם שהוא מנפק ולאט לאט מתחיל זימזום באוזניים.


אבל אני חייבת להשאר ממוקדת כי הוא מדבר ישירות אלי.


בסוף זה נגמר, והבכירים הזוטרים יותר, אוספים את עצמם מהכיסאות, חוטפים פלח פרי אחרון או עוגיה אחרונה. לוגמים את שארית תה הפסיפלורה שהכנתי להם וחומקים בלאט החוצה.


אני מלווה את השותפה שלי לאוטו וחוזרת לחדר השקט להפליא.


נשאר לי רק הזמזום באוזניים.