יום כזה

אני קצת בהיי.


תחושת היפראקטיביות מוזרה.


זה התחיל אתמול בהליכה נמרצת עם חברה, טוב לא כל כך נמרצת, חצי מהזמן צחקתי כל כך שלא היה לי אויר לנשום. כאבה לי הסרעפת והצלעות וכאבו לי השרירים של החיוך. באיזה שלב אפילו התקפלתי לחצי, לא מסוגלת לעמוד ישר, עם דמעות צחוק בעיניים.


זה המשיך בקורס שאני מעבירה שהיה מוצלח במיוחד הפעם ועשה לי חיוך עוד יותר גדול מהרגיל על הפנים.


והיום הסתיים ביציאה עם אותה חברה לפאב חמוד לשתות ולהמשיך לצחוק. לא הצלחנו להזכר או לשחזר מה הצחיק אותנו כל כך בהליכה, אבל מצאנו מספיק נושאים אחרים.


הלכתי לישון עם חיוך וקמתי בחיוך.


רק כדי לגלות שמתקיימת לי ביקורת פתע במקום העבודה.


זה הוריד את ההיי לחמש דקות בדיוק.


כי מייד אחרי שנגמרה הביקורת המוצלחת חזר אלי ההיי במלוא עוצמתו.

אז מה הבעיה?


או!


החלק הפולני שלי אומר שמכזאת שמחה יכולות לבוא רק צרות. שאחרי כל עליה חייבת לבוא ירידה. ושכגודל העליה כך גודל הנפילה.


ואני אומרת לחלק הפולני שלי – תשתוק ותן להינות.