רגע של התחרפנות

מנהלת חדשה בעבודה.


שלא יודעת את העבודה.


ועומדת על הראש ונדחפת בין הרגליים (מטאפורית, להרגיע שם בקהל!)


ומציקה ומנדנדנת ומ-ע-צ-ב-נ-ת!!!!!

אנא אלוהים, תני לי את השלווה לקבל את שאיני יכולה לשנות!!!

שוקולד

בעבודה אני מחביאה שוקולד למקרי חירום.


ומקרה חירום מוגדר כמקרה שבו בא לי שוקולד.


יש אין ספור מקרי חירום לאורך היום.


על חלקם אני מתגברת כי אי אפשר להסחף עם התאווה לשוקולד.


ועל חלקם אני שמחה לא להתגבר, אלא להכנע למתוק המתוק הזה.

אבל אבוי, עשיתי טעות איומה.


לפני שבוע לא הצלחתי להתגבר על מקרה חירום כזה כשהשותפה שלי היתה קרובה מידי למחבוא.


היא ראתה שיש לי שוקולד ומאיפה אני לוקחת אותו.


והיום הגעתי וגיליתי לחרדתי שהיא הפנימה היטב את המיקום והזמינות והשאירה לי שלוש קוביות שוקולד בלבד.

נדמה לי שלבנת חבלה תעביר את המסר בעדינות יחסית, לא?

לא מחוברת לחלוטין?

רק רציתי שבת שקטה.


וקיבלתי.


אין לי מה להתלונן.


בקושי ישבתי לייד המחשב. אבל בזמן הקצר שישבתי ליד המחשב, הספקתי לקבוע לדייט עם מישהו.


אחר כך ביטלתי כי אין לי חשק לצאת מהבית.


באמת שלא.


בצהריים החלטתי להכין לי סופסוף ארוחת בוקר, מברכת את עצמי על שהשכלתי לקנות גבינה צהובה משובחת ושאר אינסטרומנטים לטוסט מדהים כמו שאני יודעת לעשות.


הוצאתי את החומרים מהמקרר, הנחתי פרוסות חלה טריה על מגש.


על פרוסה אחת מרחתי מעט חמאה, כפית קוטג', עגבניה מיובשת וגבינה צהובה, כיסיתי אותה בפרוסה שניה והחלטתי להתפנק בטוסט נוסף, אז חזרתי על הפעולה בתוספת זייתים.


על פרוסות הלחם העליונות מרחתי קצת מרגרינה לתוספת קריספיות ופניתי לטוסטר סנדויץ.


וזה היה גם הרגע המדויק שבו נזכרתי שהטוסטר האמור נשרף לפני שבוע וחצי ושזרקתי אותו לפח אחרי שהוא עלה בלהבות מרשימות השמימה….

אין גבול לאוטיסטיות?

גם כן חברות….

תמיד היא גוררת אותי לעסקים האפלים שלה. של נקמות וכעסים.


כשהיא כועסת היא רוצה לפרק את העולם.


ולא אכפת לה מי יפול בדרך.


לא חשוב לה המחיר שאחרים ישלמו.


בעצם כנראה גם לא המחיר שהיא תשלם, כי היא משלמת לאורך השנים מחיר בלתי נתפס.


היא חיה על גראס.


מהבוקר עד הערב.


ככה היום מצליח לעבור לה.


בחדר השינה שלה סידרה לה פינה של סטלנים, כאילו חזרה לגיל 17 , היא גאה בפינה הזאת ושוכחת את שאר החיים שלה כשהיא יושבת על הרצפה ויש מוזיקה ברקע ונרות ובדים על הקירות ועשן סמיך מהבאנג שמונח לידה.


את הכל היא צובעת באור הכי ורוד,למרות שאפילו עיוור יכול לראות שאין מה לראות. ובטח אין מה לצבוע.


היא תמיד צודקת ותמיד שולטת בסיטואציה.


גם כשהיא טועה וגם כשהיא שוכבת על האדמה ומתחננת לרחמים.


ובסוף, כשהכל הופך לבלתי נסבל לחלוטין, עד כדי כך שאפילו פקיר הודי כבר לא היה מסוגל לסבול, היא זורקת הכל ורצה לחפש נקמה.


בגלל שהיא לא חושבת ישר וחושבת שכולם חושבים בדיוק כמוה, היא לא תתקשר לברר את העניין שמציק לה, אלא תנסה לשלוח מישהו שיתקשר ויברר עבורה, מכניסה אותו בסוד וגורמת לו לעשות דברים שהוא לא רוצה. הופכת אותו לשותף לכעס הגדול שלה ושותף לנקמה שלה.


 


בגיל 14 היא לקחה אותי איתה לפגוש את הגבר הנשוי שזיין אותה באותה תקופה. הפכה אותי לשותפה לסוד ונושאת באחריות מעצם היותי שם.


באותה תקופה הסתכלתי עליה בתערובת של תדהמה, אימה והערצה.


היא עשתה דברים שאף אחד לא עשה.


לקח לי המון זמן להבין כמה שהיא טועה.


כמה נזק היא גורמת לעצמה ולסביבה.


השנים ממילא ניתקו אותנו זו מזו.


וכשהיא חזרה והקשר התחדש, היא מצאה אותי אחרת לגמרי. כבר לא מעריצה ונפעמת.


 


היום היא רצתה לגרור אותי למשחק הישן וסירבתי.

אחריות

לפני כמה זמן חברה שלי אמרה לי שברור לה שהיא לא פנויה לקשר כי אחרת לא היתה בוחרת את כל הגברים הבלתי אפשריים שהיו לה.


העניין הוא שאני שומעת את זה שוב ושוב


מהמון נשים.


אז אולי זה תירוץ לבחירות רעות, או לטעם עלוב במיוחד בגברים.


כדרכנו בקודש להעמיס את האשמה עלינו.


אם הוא חרא של בנאדם, אז סימן שאני לא פנויה לקשר רציני אם בחרתי בו.


ברור שהבחירות שלנו אומרות עלינו משהו, אבל לא תמיד הכל עלינו.


אני בעד הסרת האחריות המלאה והבלעדית שאנחנו לוקחות על עצמנו.


גם לצד השני יש חלק.

האיפוק משתלם

זה נעשה קל יותר.


באמת.


לא יכולה להגיד שהכי קל בעולם. אבל אם דוחים לרגע את הדחף הראשוני, הוא הולך ומתעמעם.

במקום זה אני קובעת שיאי עולם חדשים.


כמו למשל בלריב עם מישהו שאני מכירה וירטואלית בלבד.


אנחנו מדברים במסנג'ר ובטלפון לעיתים.


רק לעיתים, כי הטלפון שמור רק כדי להבהיר דברים שעליהם התחלנו להתווכח במסנג'ר.


אתמול הוא נזף בי ארוכות ונמרצות באמצע הלילה.


ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.


זה נראה לי כל כך מגוחך ותלוש.


בשביל מה לנסות להפגש אם אנחנו רבים עוד לפני שנפגשנו.


אם זאת ההתחלה, עוד לפני ההתחלה אפילו, מה יהיה אחר כך?

הוא נותן לי הרגשה של my way or no way  ואני לא אוהבת את זה.


אף פעם לא אהבתי. אני דעתנית ואוהבת שהדברים מתנהלים בדרכי.


אני יכולה להתפשר, אבל לא על דברים עקרוניים.


על זה התווכחנו.


אחר כך רבנו בטלפון על זה שהוא החליט שהספיק לו לדבר על זה ואני כעסתי על זה שהוא מחליט החלטה חד צדדית.


אני מבחינתי לא אמרתי כל מה שרציתי והרגשתי שמשתיקים אותי.


אני שונאת שמשתיקים אותי.


הבעיה העיקרית היא שהוא יודע להתווכח. ואני לא הייתי במיטבי, בנוסף.


הלכתי לישון בתחושה של – למה לטרוח בכלל?

ורק לפני שנרדמתי חשבתי שהוא בעצם משרת מטרה לא רעה בכלל, נותן אפיק לכעס שלי לצאת.


אולי אם הייתי מגיעה עם פחות מטענים שלא קשורים אליו, לשיחה הזו , זה לא היה מגיע לריב כזה.


אפשר להעביר את הדברים האלה, את אי ההבנות ואי ההסכמות הקטנות, בחיוך.


אבל אני באה טעונה ממילא וזה יוצא שם.


אני חושבת שלכל אדם שמופיע בחיינו יש תפקיד מסוים. אולי אפילו שהוא מגיע כדי למד אותנו שיעור מסוים.


אני עוד לא יודעת מה התפקיד שלו בחיי, אבל בנתיים הוא עושה אותו לא רע.

סיזיפוס

מה שלומך?


ואיך את מרגישה?

זו הדרך שלו לגשש ולראות מה המצב.


ככה הוא מתחיל תמיד כשהוא לא בטוח.


כמו שפונים לחולה מסוכנת. בזהירות גדולה וכמעט בלחישה.


בהודעה כתובה כמובן.


ברור שלא בטלפון.


פחד אלוהים לדבר איתי בטלפון כשיש חשש מוצדק לזעם אינסופי.

לקח לי שבוע להתחיל לנשום אחרי הבשורה האחרונה.


אחרי שנפל לי האסימון והבנתי דברים שהייתי צריכה להבין מזמן.


ומאז אחר הצהריים אני רק מנסחת תשובה שתהיה מספיק ברורה וקשה ופוגעת.


וחושבת במקביל שמה זה בכלל משנה ולמה בכלל להכנס איתו לדיאלוג אם החלטתי כבר לחתוך.

באמת שאני לא מבינה מה הוא רוצה ממני.


באחת השיחות שהיו לנו כשהתת מודע שלי הבין כבר שזה כנראה לא יעבוד, אמרתי לו שהוא לא חבר שלי.


שהקשר שלנו תמיד היה מבוסס על הנאה הדדית רגעית. שאני לא שותפה ולו חלקית לחייו וחוויותיו.


ושאי אפשר להיות חבר למישהו כל כך ממודר.


אמרתי לו שאני לא יודעת מה זו חברות בשבילו, אבל מה שהוא מציג לי פה, זה הדבר האחרון שאפשר לקרוא לו חברות. שבשבילי חברות זה לדבר ולהכיר ולדעת ולהיות שם אחד עבור השני. בלי שום קשר לרומנטיקה.


ושאם נפרד לא יהיה לי על מה לדבר איתו.

הוא לגמרי לא הבין על מה אני מדברת.


הוא כל כך אוהב לשמוע את התובנות שלי, ואת דעתי ואוהב לצחוק איתי .


ואני הרגשתי פתאום שהוא משתמש בי. אפילו לא במודע. נותן לי לדעת רק מה שמשמעותי לרגע זה ומכל שאר האספקטים של חייו אני מנודה.


שאני טובה להפקת מידע על דברים שהוא לא יודע, שאני מצויינת להעביר זמן בשעשוע מסוג זה או אחר. אבל ברגע שאני מסיימת את תפקידי לאותו רגע נוכחי, אני כבר לא ממש קיימת ולא ממש משמעותית.


כשאמרתי לו בשיחה הקשה האחרונה שהוא נתן לי להרגיש כאילו אני צעצוע או חפץ שהוא משתמש בו וזורק, הוא נדהם והתגובה הרגשית שלו היתה שלא ראיתי כמותה אצלו מימי. כאילו לחצתי על נקודה כואבת במיוחד.

אחר כך זה נגמר והיה לי קשה לחתוך, כי אני ממש לא טובה בלחתוך ואני יודעת שאחרי שהכאב נרגע אפשר להשאר בקשר טוב ולהפיק המון הנאה. ושכחתי לחלוטין שהוא מעולם לא היה חבר ושאני תמיד ידעתי את זה.


הוא אמר שכל החברות הקודמות שלו היו מנתקות לו את הטלפון בזעם אם ניסה לשמור איתן על קשר. ועכשיו אני מבינה למה. אני קצת קשת תפיסה כנראה. ומה שהן הבינו מייד היה לי קשה הרבה יותר להבין. כשהאסימון נופל ישר על מרכז הגולגולת, זה כואב אבל ברור.

ועכשיו באטימות הרגילה שלו הוא שואל מה שלומי.


כאילו לא קרה כלום.


כאילו העולם מחוץ לו לא קיים.


כבר כמעט נרגעתי וכבר התחלתי לאכול שוב.


עכשיו אני צריכה להתחיל הכל שוב מחדש.

כשאת מבקשת מהיקום בכל הלב….

היקום נענה לך.


ככה אמרה לי ש' כשאספתי אותה היום באמצע הדרך מהמרכז הביתה.


היא אמרה – הייתי צריכה טרמפ הביתה והיקום שלח לי אותך. כשהתקשרתי אלייך לשאול לא היית בטוחה שתסכימי, אבל באמת ביקשתי ואת הסכמת.

ואז סיפרתי לה על יום חמישי, שהייתי כל כך לבד מבפנים שלא יכולתי לשאת את זה.


ואיך באורח פלאי לחלוטין קיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריכה.


הייתי בלבד כזה פנימי, ששום דבר לא יכול לתקן אותו מלבד איש אחר.


אני דווקא אוהבת לבד. בדרך כלל. ונעים לי איתי מאד.


לפעמים אני עייפה מאנשים ואינטרקציות וצריכה שקט.


אבל ביום חמישי זה היה רע.


וזה סוג של לבד ששום חברה טובה לא יכולה למלא, זה לבד פיזי. שכואב בעור ודורש משהו אחר לגמרי משיחה. 


ידעתי שהיד קלה על המקלדת ואין לי שום דרך לעצור בעדי ותיכף אני אפול לבור הזה של בליינד דייט עם מי שלא יהיה, רק לא להיות לבד.


והנה ראיתי את צ' עולה מולי במסנג'ר. מאז שביקש ממני להכניס אותו לרשימת החברות לא דיבר איתי.


את צ' הכרתי לפני קצת יותר משנה, דיברנו ארוכות נפגשנו פעם אחת לפגישה מענינת ומוזרה שלאחריה הוא כמעט נעלם. רק כמעט, כי היה צץ פעם בכמה חודשים אומר שלום ונעלם שוב.


בדיוק מהחומר המעצבן שממנו עשויים המתפיידים. ואליהם כידוע, אין לי סבלנות.


מתוחה ועצבנית, פניתי אליו ושאלתי אם אני יכולה כבר למחוק אותו מהרשימה. והוא התנצל נורא וביקש שלא. התפתחה לה שיחה שבמהלכה החלטתי שאין ברירה אלא לנקוט בנשק יום הדין ולהוציא את עצמי מכלל פעולה, על מנת שלא אוכל לנהוג וכך אמנע מעצמי לצאת מהבית לפגישה שרק תעשה לי רע.


הכי מהר והכי יעיל זה להדליק ג'וינט. וזה מה שעשיתי.


מצאתי במגירה נידחת בדיוק את מה שהייתי צריכה. עסקתי במעט מלאכת בתיה עוזיאל וחזרתי אל המחשב.


והוא, כאילו לא נפרדתי ממנו ממשיך את השיחה ושואל לאן הלכתי ולמה.


הסברתי לו והוספתי שהבעיה היחדיה עם הענין הזה, זו החרמנות המוטרפת שזה מעלה.


טוב, לזכותי יאמר , שכשהגראס מתחיל לפעול, אני לא מצליחה לשלוט על מה שאני אומרת.


ובמקרה הזה טוב שכך.


כעבור שעה של שיחה, הוא נכנס לאוטו והתחיל לנסוע לכיווני.


חתיכת דרך. אבל מי שהיקום מבקש ממנו להענות לי כנראה לא יכול להגיד לא.


ולאחר שהוא הגיע הוא עשה בדיוק, באופן הכי מדויק שיש, את מה שהייתי צריכה שיעשה בי.


אחר כך ישבנו בסלון ושתינו קפה והרגשתי שקטה ונינוחה ואפילו מאושרת.

ש' אומרת, את פשוט ביקשת מהיקום בכל ליבך ולכן קיבלת.


וא' אומרת – מותק, ממש היית צריכה זיון, הא?