החבר למקלדת שלי.

ד' הוא חבר למקלדת שלי.


באמת, איך כבר אפשר לקרוא לזה כשנמאס מהמילה וירטואלי?


פעם היו חברים לעט.


כשהייתי ילדה עודדו אותנו לכתוב מכתבים למסורבי עליה מרוסיה, אלוהים יודעת מאיפה היו הכתובות.


וכתבתי בטח חמישה או שישה מכתבים, אף אחד לא נענה. היום אני תוהה אם לא היתה פה איזו קונספירציה של משרד החינוך לגרום לילדי ישראל להיות מודעים לעולם מחד וללמוד כתיבה תמה מאידך.


אחר כך היו לי כמה חברים לעט מהארץ ומחו'ל אבל תמיד נשברתי אחרי המכתב השלישי או הרביעי , כשקסם החידוש בשיחה עם אדם זר עבר. ביננו, זה נורא משעמם לשמוע על חיים של ילדה מרחובות או ראשון נאמר.


ילדים, עולמם צר כעולם נמלה, ואני השתעממתי נורא.


אבל היום יש לי חבר למקלדת וזה גם מחזיק כבר כמה חודשים טובים.


הוא מאד נהנה המחיים שלי. לשמוע עליהם כלומר ואם חלילה אני מחסירה איזה פרט הוא חוקר ודורש ומעלה באוב דברים שכבר מזמן שכחתי וגורם לי לחשוב עליהם שוב ולספר לו.


אין ספק שהספקית העיקרית של מידע בקשר הזה זו אני, ואו שהחיים שלי ממש מענינים, או שהחיים שלו ממש משעממים, כי עובדה שזה מחזיק.


אני לא אומרת, מידי פעם הוא זורק לי עצם ומספר לי משהו על היומיום שלו. אבל זה באמת לא ממש מעניין.


מה שמשעשע במערכת היחסים הזו, זו העובדה שהיא עוברת עליות וירידות, שמחות, עלבונות, געגועים ומה לא, כאילו זה באמת.


הוא נורא תומך בי כשהמחשב שלי עושה בעיות ונורא אמפטי לצרות שלי ולפעמים מעצבן אותי בגישה שלו לדברים.


זה די מגוחך לתת למישהו שאני לא ממש מכירה להשפיע ככה על המצברוח שלי.

מצד שני זה די נדיר בעולם של סיפוקים מיידיים לשמור על משהו לא לחלוטין ידוע ומוכר.


לא ראיתי תמונה שלו ולא דיברנו בטלפון מעולם. הרעיון של פגישה לקפה והיכרות עלה וירד באותה מהירות.


דווקא נחמד, פינה של תמימות בעולם ריאליסטי מידי.

קר על הבוקר

וכל כך הרבה עבודה חיכתה לי, כאילו אין מחר.


ולקוחות מעצבנים, שלא משנה כמה תעשה ותשקיע ותקדיש, תמיד יהיו להם תלונות.


ואני משננת לעצמי שהלקוח, גם אם הוא טועה, אני חייבת לסתום את הפה.


וסופרת עד עשר, לא עוזר.


אז סופרת עד עשרים. לא עוזר.


מתחילה להמהם לעצמי מנטרות של שלווה, גמכן לא עוזר.


לא נורא, פיקציה אמרה שחמישי יגיע, אם אני לא אאמין לה, למי אני אאמין?

למה תמיד

השבוע הקרוב נראה הכי נורא בעולם ביום שבת בערב.


הרי יש לי זכרון לטווח ארוך ואני יודעת שכשנכסים לענינים הכל נראה הרבה יותר קל….


הלוואי שהיה עכשיו יום חמישי בערב בעוד חמישה ימים…..

רף הפלצנות עולה

לפני שבוע היה מי שהיה לי נחמד איתו בשיחות וירטואליות ואפילו בטלפון.


וגם היה לי ערב פנוי לגמרי וכנראה אפילו עודף מרץ. הוא הציע קפה ואני אמרתי – למה לא?


קבענו מקום ושעה והוא התקשר נרגש חמש דקות לפני שיצאתי לברר אם יצאתי כבר.


אמרתי לו שעוד לא. והוא ביקש בחינניות שאתקשר אליו כשאצא, שיוכל לתאם את זמן ההגעה שלו לזה שלי.

התקשרתי, הוא לא ענה. קורה, אנשים לפעמים לא מספיקים להגיע לטלפון, או נכנסים לשירותים, או טובעים באמבטיה, או נחטפים לרגע על ידי חייזרים.


התקשרתי שוב כעבור 10 דקות ושוב כעבור עוד שתי דקות ושוב כעבור עוד שלוש דקות.


למותר לציין שהוא לא ענה באף אחת מהפעמים.


בפעם האחרונה השארתי לו הודעה שמאחר והוא לא עונה ואין לי מושג אם הוא מתכוון להגיע, הפגישה מבוטלת, הסתובבתי וחזרתי הביתה.

אחרי כמה ימים ראיתי אותו און ליין וזו תמצית השיחה:

אני:


עכשיו כשאני רואה שאתה פה, אני מבינה שלא טביעה בשירותים היא שגרמה לך להתאדות לפני שבוע וקצת. חבל.

הוא:


שיפוטך המוטעה מעיד על חוסר סבלנותך… קפיצתך למסקנות מעיד על חוסר הרצון להעמיק… אשת לוט היא זו שגרמה לי לשתוק… זו היתה בחירתך קטנת האמונה… ואותה לא נותר לי כי אם לכבד…

אני:


תהיתי אם בכלל לטרוח לענות לך על זה, אבל אני ממילא לא יודעת להשאיר למישהו את המילה אחרונה, אז ככה: שיפוט מוטעה, קפיצה למסקנות, קטנות אמונה? בוא ואסביר לך משהו. לנסוע שעה לבית קפה ולשבת בו לבד, נראה לי מיותר לחלוטין. יש לי דברים הרבה יותר טובים לעשות עם הזמן שלי. ואם מישהו מבקש ממני להגיד לו כשאני יוצאת מהבית, ולא עונה לטלפון, אני יכולה להסיק מזה , רק שאין לי סיבה לנוסע כל כך רחוק. ואם אותו מישהו גם לא טורח לחזור אלי ולהגיד מה קרה במשך כל הזמן שעבר מאז, אני יכולה רק לשמוח שהסתובבתי וחזרתי ושלא בזבזתי עליו עוד זמן ודלק. את עניין אשת לוט אני לא מבינה, כך שאם זו היתה דרכך לתרץ את ההעלמות, בזבזת עלי מילים. וזה יפה שאתה בוחר לכבד אותי עכשיו, אחרי שלא כיבדת מקודם. משום מה זה נשמע כמו התנשאות, אבל זה די הגיוני בהתחשב בכך שאתה מטיל את האשמה עלי. האדם הסביר היה מתקשר, אפילו באיחור ומתנצל. אבל לא אתה. אתה טוען שהכל באשמתי, כי אני חסרת סבלנות וקטנת אמונה ואפילו קופצת למסקנות. יש דבר שנקרא מיקוד שליטה חיצוני או פנימי. מיקוד שליטה חיצוני זה להאשים את הסביבה בטעיות שלך. מיקוד שליטה פנימי אומר שאתה לוקח אחריות על הדברים שקורים לך ובודק איזה חלק בהתרחשות שלהם קרה בגללך. תחשוב על זה.

הוא:


אין בדבריי כדי להאשימך בדבר – ציינתי עובדות, גם אם קשה לך להכיר בהן. זכותך ללכת עם האמת שלך, אך זיכרי כי זו אינה אבסולוטית. אין צורך כי תיראי בדברים אלו את המילה האחרונה משום שאינני מאמין בדברים סופיים ומוחלטים. לא כל מה שאנו רואים מייצג את המציאות כהווייתה. ניסיתי להראות לך דברים קסומים ושונים אבל סירבת להגיע לאותה נקודה וזו היתה זכותך ובחירתך. זכרי דבר אחד – כל מה שנעשה נעשה מתוך כוונה טהורה להעניק לך משהו שונה. אין לי ספק שאת אשה מאד מאד מיוחדת – זה ניכר בשיחתנו הטלפונית ולא פחות בהתכתבויותייך עימי. לא משנה מה תהא החלטתך ובחירתך – לכבוד הוא לי.

אני:


איזה עובדות ציינת? השגת השגות על אופיי (קופצת למסקנות, חסרת סבלנות, בעל שיפוט מוטעה וכן הלאה) אבל איפה העובדות? כפי הנראה  אתה לוקה בעולם מושגי היסוד שלך. מתי בדיוק ניסית להראות לי דברים קסומים? (אני אגב, נגעלת פיזית מהמילה קסומים) ואיזה סוג? בואי תראי איך את נוסעת שעה באוטו לשומקום ויושבת כמו אהבלה לחכות לטמבל שלא טורח אפילו לחזור אלייך בטלפון? אכן קסם, להצליח להוציא אותי מהבית בהחלטה (פזיזה, בטח פזיזה) של רגע. אין שום קסם בהתפוגגות. הכוונות הטהורות שלך, ישארו כנראה טהורות, בעיקר אם תמשיך להתפוגג ולא תביא אותן במגע עם אף אחד. בכל אופן הצהרות לא עולות כסף. אבל לעשות את הדבר המוכבד היחיד – להתנצל, לא עשית.

הוא:


מילתך תיוותר המילה האחרונה!

אני:


ברור

עכשיו…. האם מישהו יהיה אדיב דיו ויסביר לי את עניין אשת לוט?


ואת עניין הנדיבות הקוסמית של הבחור?


מישהו יכול להסביר לי משהו על גברים במילים חד הברתיות שאני אוכל גם להבין?

ובאותה נשימה, מישהו יכול להסביר לי למה החלק ההוא שם באמצע הפוסט מתעקש להשאר צבוע בצבע אחר? זה לא שתיכננתי ככה, זה פשוט מתעקש להיות ככה.


שאני חסרת אונים מול הטכנולוגיה הבסיסית ביותר…..

לגמור יחד

ע' סיפרה לי בהתרגשות שלפני יומיים הם גמרו יחד, והיא חשבה שהעולם מתפוצץ והיא התאהבה בו נורא , שוב, מייד.

 

ואני בכלל חשבתי שלגמור יחד זה קטע גברי כזה.

בעיני אין בזה שום דבר חיובי.

נשים שרוצות לגמור כמו שצריך צריכות להתרכז.

ומה לעשות, אבל קשה לנו להתרכז כשזה שמעלינו/מתחתינו/ מצדדינו (מחק את המיותר) מתנשם וגונח או אפילו אם התמזל לנו מזלנו צועק ממש.

מי שיודעת להשקיע בעצמה, מפנה לעצמה את השניות הארוכות האלה ומתרכזת רק בה עצמה ובתחושות שלה.

 

הצד השני הבעייתי הוא שנורא נורא כייף לראות כמה שמח את עושה למישהו. ואם את עסוקה בהתנשפויות ובגניחות שלך את מפסידה את כל החגיגה. חצי מהפנאן עצמו זה לראות/לשמוע/להרגיש (פה אין צורך למחוק כלום, שום דבר לא מיותר) איך הוא הולך ומתקרב לנקודת השיא. זה אפילו שיא קטן כל פעם מחדש לחוות איתו את שלו.

 

אז אני נגד.

אבל היא, זכותה לאהוב מה שהיא רוצה.

אחרי הכל היא אחת שמצטערת שכל פעם מחדש היא שוכחת לצעוק ה-ל-ל-ו-י-ה כשהיא גומרת.

מצחיקה 🙂

 

 

טעות במספר

הטלפון מצלצל קצת אחרי אחת עשרה בלילה.


והקול מהצד השני שלא נשמע לחלוטין מוכר, שואל אם זה המספר של יעל.


לא זה לא, ואני אומרת לו את זה. באדיבות וחביבות, כי לפעמים יש לי את זה.


עד כמה את יכולה להיות אדיבה וחביבה כשאת אומרת שזה לא הטלפון של יעל?


כנראה שמאד, כי לא עוברות שלוש דקות, עוברת שעה ורבע ואנחנו סוגרים את הטלפון.


לא לפני שקבענו להפגש מחר לקפה.


נשמע מטורף?


לי לפחות מאד.


אבל מצד שני, אני כל הזמן זוכרת שככה חני נחמיאס הכירה את בעלה השני.


ולי, אין לי שום כוונות להתחתן שוב, אבל אולי קשר שהתחלתו לא בנט יראה אחרת?

למרות שגברת אינטואיציה לוחשת לי באוזן שאם רק אשאל, אלמד לדעת שהבחור שוחה בעולם ההיכרויות הוירטואליות.


משהו מלוטש מידי ויודע מידי את השאלות הרגילות.


אבל אין לי כוונה לתת לזה צביון של הכרויות רשת.


הוא יבוא לקפה שקבעתי ונפגש לזמן קצוב ומשם נמשיך.


או שזה יתאים או שלא.


אחרי הכל, הוא בדיוק חזר ממילואים, עם מדי שטח מלוכלכים ודרגות קצונה.


אני חושבת שהדרגות שכנעו אותי בסופו של דבר.


מה לא נעשה למען צה'ל?

ככה לא בונים חומה

אני נוסעת באוטו ושומעת רדיו. ויש את הזמן הזה של הפרסומות ואת הפרסומת הזאת של ספריי לפתיחת הצנרת הסתומה באף.


פרסומת אחת של השעון הדובר לפני ואחרי ופרסומת אחרת של טייס שמודיע על נחיתת חירום.


לא כל כך מפריע לי שמבהילים אנשים בפרסומות עם נחיתות חירום וכל זה.


אבל בניית האתוס המפואר הזה של ללכת לעבודה אפילו שאתם חולים ואומללים ולא נשמעים אנושיים במילימטר, מעצבן גם מעצבן אותי.


כי אני קורבן אומלל של הדבר הזה בדיוק.


השותפה שלי עברה ניתוח קטן ונמצאת כבר שבוע שני בחופשת מחלה ואין ברירה, מישהו צריך להחזיק את המקום.


ובאופן מיקרי ומוזר, המישהו הזה, זו אני.


ואני משתעלת כמו שחפתית ומנוזלת כמו המוביל הארצי.


לדעתי, כרתו חצי יער גשם רק בגללי בזמן האחרון עם כמויות הטישו שבהן אני משתמשת.


ואפילו היה לי חום!


ובכל זאת בגבורה והקרבה, לקחתי כדור והלכתי לעבוד.


מישהו אמר לי  שאין לי מה להקריב כי לטווח ארוך הבוסים לא זוכרים את זה.


אבל אני חושבת על הזוטרה שלוקחת יום מחלה, לה או לילד לפחות פעם בשבוע וחצי ואנחנו חורקים שיניים וזוכרים גם זוכרים.


אז אני מהמרת על זכרון הזבוב של הבוסית. אולי פעם אחת הוא יפתיע לטובה.


ומתנחמת בעובדה שאני באמת חייבת לבוא כי הזוטרה עושה בלאגנים שיקח לי חודש להתיר אם לא אהיה יומיים.


וסוגרת את הרדיו כשמגיעות הפרסומות המעצבנות.

חצוף.

אתמול באחת בלילה הוא התקשר.


למרבה המזל הייתי ערה ושתויה לייט ולכן קיבלתי את השיחה ברוח טובה.


ההיסטוריה שלנו כוללת כמה שיחות בנט, כמה שיחות טלפון וביקור אחד שלו אצלי.


לא יצאתי ברשמים מצוינים מהביקור הזה.


היה חביב ולא יותר.


הוא דיבר ודיבר ודיבר , עד כדי כך שחשבתי שאולי זו טקטיקה חדשה של טמטם-את-הבחורה-עד-שלא-יהיה-לה-כוח-להגיד-לך-לא. לא עזר לו. לא אהבתי את הגישה התכליתית של – באתי לזיין היום.


ולא התרציתי. הוא יצא בתסכול מסויים ומאז פחות או יותר הלך ודעך ונעלם לחלוטין בסופו של דבר.


אתמול הוא התקשר באחת בלילה, כאמור.


שזו כבר חוצפה בפני עצמה.


במקרה הייתי ערה ודיברתי בטלפון השני.


ומכיוון שאני סקרנית חסרת תקנה חזרתי אליו לאחר סיום השיחה ההיא לראות מה נהיה .


גם בשיחת הטלפון הוא היה חביב ותכליתי עד גועל.


לקח לו שלוש דקות על השעון לשאול אם יש לי מישהו או מישהי (מישהי??) ואם לא, אז למה שאני לא אארגן לי ולו מישהי נוספת.


כאמור הייתי שתויה קצת ולכן צחקתי בעיקר.


אבל הבוקר התעוררתי המומה לחלוטין מכל האירוע. (לקח לי זמן עם כל האלכוהול עד שהדברים נקלטו ועובדו)


מה בדיוק מביא בן אדם שנראה על פניו נורמלי לגמרי להתקשר באחת בלילה למישהי שהוא פגש פעם אחת ושגם זה היה לפני בטח עשרה חודשים ולבקש ממנה שתנסה לארגן אישה נוספת כדי שהוא יכול להנות משלישיה????


אני אגיד לכם:


חוצפה.

המתפיידים בעם – ממצאים ראשונים של מחקר חדש

פתיחה:
עם צאתן לשוק הבשר המקומי,הופתעו החוקרות האמיצות פ' וא' לגלות שבשנים האחרונות התפתח תת זן של גבר. הנראה נורמלי לחלוטין עד להתפיידותו. מופתעות ומשועשעות החליטו החוקרות לבדוק לעומק את תרבות הפנאי של הזן המעניין. במחקר זה יובאו מסקנות ראשוניות של הצמד.

הגדרה:
התפיידות היא העלמות, התפוגגות, התאדות או בעברית צחה – המנייאק לא עונה לי לטלפונים!
עצם ההתפיידות היא זו ההופכת אותו מגבר רגיל לגבר המוגדר כמתפייד.


קווים לדמותו של המתפייד:
על פי רוב זהו גבר. או תת מין של הג'נדר הנ"ל, קשה להבדיל אותו מגברים רגילים , דבר המקשה על החוקרות. כיוון שבמראה החיצוני ובאורח הדיבור אין דבר שיסגיר את היותו מתפייד. החוקרת א' גורסת שכשמונים אחוז מהמתפיידים אוחזים באישיות מלבבת ונועם דיבור. אבל אנחנו לא סומכים עליה כי יש טעם גרוע במיוחד בגברים.
מה שעולה בוודאות מנתוני המחקר היא העובדה שמתפיידים מגלים נחישות רבה ודבקות במטרה, העולה על הרגיל. כלומר מביעים רצון עז לדבר בטלפון או להפגש, יותר מהמקובל ואפילו באופן מעיק לעיתים. החוקרות חושדות שהתנהגות זו באה להשקיט חשדות בליבה של הקורבן התורן, כיוון שהיא בטוחה שהמתפייד באמת מתכוון להתקשר או להגיע לפגישה בשעה שנקבעה. שהרי הנ"ל התקשר כבר כל כך הרבה פעמים – וכאן באה ליידי ביטוי התכונה שהביאה את החוקרות לפצוח במחקר. המתפייד מביא את הציפיה לרמת שיא ולעולם אינו מממש אותה.

רביה:
עד היום לא ברורה לחוקרות דרך הרביה של הזן, אך מחקרים סטטיסטיים מוכיחים שהזן מתקיים היטב ולפיכך כפי הנראה מתרבה. נבדקת כרגע האפשרות שמדובר ברביה א-מינית.

תירוצים מקובלים:
המתפיידים נוהגים ליצור קשר מחודש עם קורבנותיהם, בדרך כלל לאחר מספר ימים מזמן ההתפיידות הראשונית. החוקרות חושדות שהם סובלים מאמנזיה שמשכיחה מהם את האירוע , כיוון שהם נוטים לפתוח בדיבור שאינו מזכיר את אירוע ההתפיידות ומתעלם ממנה לחלוטין משל לא היתה מעולם.
אולם אם הקרבן תתקיל את המתפייד בשאלת הלמה המפחידה – למה לא התקשרת? המתפייד יכול לומר את הדברים הבאים:
-הטלפון שלי היה כבוי/מושתק ולא שמעתי שהתקשרת.
-נגמרה לי הסוללה בנייד.
-הנייד נפל לי לשירותים.
-נרדמתי ולא התעוררתי עד הבוקר.
-הכלב גנב לי אותו.
-נחטפתי על ידי חייזרים.
-היתה לי המון עבודה.
החוקרות מציינות בהערת שוליים שגברים שאינם נמנים על הזן יצליחו למצוא דרכים ליצור קשר גם אם קרו להם אירועים מחרידים מהסוגים שנמנו למעלה.

דרכי איבחון:
אין. ההתפיידות עצמה מהווה אבחנה יחידה.

מסקנות המחקר:
מדובר בזן של גברים בעיקר, אף כי נשמעים דיווחים ממקורות לא מהימנים (להלן גבריים) על מתפיידות ממין נקבה.
קשה לאבחן מי נמנה על המתפיידים עד לרגע האמת.
כרגע אין דרכי התמודדות ידועות.
החוקרות ישמחו לקבל רעיונות חדשים לאיבחון טרום התפרצות וכן דרכי טיפול ומניעה.

אנחנו רוצות להודות לרשת התמיכה שאפשרה לנו את המחקר ובעיקר את ההתמודדות עם המפגעים האנושיים. מקוות שלמדתן ונהניתן.
תודה
א & פ