את מסננת אותי

מאז שיש לי טלפון סלולרי , אני כבר לא כל כך רצה לענות לטלפון הרגיל של בזק.


מי שמחפש אותי, תמיד יכול למצוא אותי, או לנסות למצוא אותי בנייד.


אפשר לומר שחל פיחות במעמדו של הטלפון השולחני (שאינו שולחני כלל וכלל אלא אלחוטי למהדרין).


מי שמכיר אותי מהחיים יכול למצוא את המספר שלי בבית בספר טלפונים. רק לאנשים שקרובים אלי במיוחד אני נותנת מספר סלולרי.


ולמי שאני מכירה בנט, אני נותנת דווקא את הסלולרי בלבד. ובדרך כלל, לפחות לתקופה מסויימת אני גם שמחה על השיחות האלה.


כך יוצא שהטלפון הביתי – צלצול שלו יותר קשור למטלות.


והסלולארי כשהוא מצלצל אני יודעת שזה חשוב או כייפי .


ובאורח פרדוקסלי מי שנעשה חשוב לי מהאינטרנט מקבל את המספר בבית שהשיחות לא יגמרו לי את תאי המוח.


ואז הוא חוזר לכמה דקות או כמה שעות למעמדו החשוב, הטלפון הזה של הבית.


מה קרה לי שאני מתעסקת בטלפונים היום?


כאילו לא היה אצלי הבש'ח 🙂

מה אכפת לי אני?

למה אכפת לי שהחברה שלי העבירה את הילדים שלה לאקס (שאיתו היא מסוכסכת) כדי שהמאהב התורן יוכל לבוא?


למה אכפת לי שהיא יצאה שעתיים לפני הזמן מהעבודה כדי להספיק לנוח לפני שהוא בא?


תשובות אפשריות (שחלקן לא מחמיא לי בכלל) :


-אני מקנאה בגמישות שהיא מאפשרת לעצמה.


-אני כועסת כי היא חוצה קווים שבעיני נראים בלתי ניתנים לחציה.


-כי אני אהיה זו שעל כתפיה היא תבכה כשיבוא הדאון אחרי ההיי המטורף.


-כי היא משקיעה בו הרבה יותר ממה שהוא בה ואחר כך היא תבכה את זה (על כתפי כמובן) ובעוד שבוע או חודש היא תיילל לי על כמה היא השקיעה בו ולי אסור יהיה להגיד את ה"אמרתי לך" המתבקש


-כי נראה לי שהיא פוגעת בילדים שלה ובעבודה שלה בשביל משהו (מישהו) שלא שווה את זה/לא יעשה את זה בשבילה.


-כי אני כבר באובר דוז היסטרי של העליות והירידות שלה

ומה אני יכולה לעשות עם זה?


להתרחק, לא להקשיב ולא לדעת, לא להיות שם כשתבוא הנפילה הבלתי נמנעת.


וזה לא פשוט כמו שזה נשמע.