מראות

ביומיים האחרונים, אני כל הזמן עסוקה בהצבת מראות מול פנים של אנשים.


לא נותנת להם להתמקד בנקודות העיוורון.


לזכותי יאמר שהם מבקשים את עצתי או את דעתי ואני לא יכולה להסבול שקרים משום סוג, אפילו לא שקרים עצמיים.


ואני כל הזמן בעמדת התגוננות, שתיכף יכעסו עלי, כי אמרתי דברים שלא רוצים לשמוע.


שיעור חשוב בשבילי בניסוחים עדינים ולא בוטים.


ואני כל כך גרועה בניסוחים דיפלומטיים.


יש לי נטיה לישירות ובוטות וללהגיד הכל כמו שהוא , נקי ולא מרוכך.


לא מתה על ההרגשה הזאת של " צריך ללכת פה על קליפות ביצים" ולהרגיש כמו השליח שבא עם הבשורות הרעות. הראש של מי יערף בסוף?


שום דבר מהדברים לא נראה מאד דרמטי בעיני המתבונן האוביקטיבי, אבל בשביל העיוור הנקודתי, מדובר במנגנוני הגנה שהוא בנה בעמל כה רב. והנה אני באה ורומסת אותם ברגל גסה ומשאירה אותו חשוף בצריח הרגשי.


אולי אני צריכה לסתום את הפה ולהנהן באמפתיה לפני שמישהו (אני) יפגע פה בסוף….

בוקר אופטימי משהו

על הבוקר התקשרתי לפרח.


ידעתי שהיא קמה לפני התרנגולות, וזה לא מפחיד אותה טלפונים בשעות האלה.


תשמעי מותק, ככה אמרתי לה, אנחנו הולכות לרכב בשבת.


אה, יופי, היא אמרה, אין בעיה אני אדבר עם מי שצריך ואארגן את הכל.


איזה יופי שיש לי חברה שאוהבת לארגן דברים.


ותהיה שבת שמשית ומקסימה על בטוח ואני אוהב את העולם ואחשוב שהנוף הזה המואר בשמש הוא הכי יפה שיש ואדע שאני מאושרת.


אני רק צריכה לזכור ללבוש חוטיני כי אחרת יכאב לי התחת במקום של הגומי של התחתונים. זה לקח שאני תמיד רושמת לעצמי ותמיד שוכחת ליישם.


היה אפשר לחשוב שבשלב מסויים בחיים, סימנים אדומים וכואבים והגבלה ביכולת הישיבה ילמדו אותי משהו.


כנראה אני חסרת תקנה.