היום אני אנטיפתית

אין לי חשק לדבר עם אף אחד.


יש לי ימים כאלה. או אולי להיפך, יש ימים שאני לא אנטיפתית.


אבל אני אתייחס לעצמי יפה היום, גם ככה אני אנטיפתית, ואני אחליט שזה יום חריג.


יום שנגמרות לי האנרגיות ולא בא לי להיות נחמדה לאף אחד ולא בא לי לתמוך ולחייך ולהיות בסדר.


בא לי לא לחשוב. אז אני שוקעת במשחקי ספיידר אינסופיים, מסננת שיחות בסלולארי, את כ-ו-ל-ן , לא יכולה לחשוב על מישהו שיתקשר וארצה לענות לו.


המסנג'ר שלי על מצב של "לא נמצאת", שומעת שירים מהפליי ליסט במחשב ומוחקת את אלה שמעצבנים אותי בלי שום סנטימנטים.


מידי פעם אני דומעת מאיזה שיר שחוצה את מסך האנטיפתיה הכללית. אבל זה עובר לי מהר.


אחר כך אני אלך לבהות באיזו סדרה מטומטמת בטלויזיה ואולי אפילו אקרא איזה ספר לפני השינה, כזה שלא יכריח אותי לחשוב על כלום.


בטח כשאלך לישון זה יהיה נורא מאוחר, אני צריכה הרבה זמן אנטיפתיה וניתוק מוחשי מהעולם כדי להיטען.


ומחר אני אקום ליום חדש וארכיב חיוך על הפנים ובסוף אפילו לא אצטרך להתאמץ והחיוך יהיה אמיתי.


אבל זה יהיה רק מחר. היום אני אנטיפתית