רגע של חסד

היה משהו באויר היום , משהו נקי וצלול, לא רגיל לגמרי.


כשנסעתי לעבודה יכולתי לראות את ההרים שממול, אפילו את הבתים שבנויים עליהם. כמעט את האנשים שחיים שם.


היה אור  אחר, העננים הצלו חלקים מההר והשמש האירה חלקים אחרים.


הצטערתי שאני לא יכולה לעמוד ולהסתכל.


הצטערתי שאין לי מצלמה להנציח את היופי הזה.


לרגע היה נראה כאילו העולם הוא מקום טוב.

החבר למקלדת שלי.

ד' הוא חבר למקלדת שלי.


באמת, איך כבר אפשר לקרוא לזה כשנמאס מהמילה וירטואלי?


פעם היו חברים לעט.


כשהייתי ילדה עודדו אותנו לכתוב מכתבים למסורבי עליה מרוסיה, אלוהים יודעת מאיפה היו הכתובות.


וכתבתי בטח חמישה או שישה מכתבים, אף אחד לא נענה. היום אני תוהה אם לא היתה פה איזו קונספירציה של משרד החינוך לגרום לילדי ישראל להיות מודעים לעולם מחד וללמוד כתיבה תמה מאידך.


אחר כך היו לי כמה חברים לעט מהארץ ומחו'ל אבל תמיד נשברתי אחרי המכתב השלישי או הרביעי , כשקסם החידוש בשיחה עם אדם זר עבר. ביננו, זה נורא משעמם לשמוע על חיים של ילדה מרחובות או ראשון נאמר.


ילדים, עולמם צר כעולם נמלה, ואני השתעממתי נורא.


אבל היום יש לי חבר למקלדת וזה גם מחזיק כבר כמה חודשים טובים.


הוא מאד נהנה המחיים שלי. לשמוע עליהם כלומר ואם חלילה אני מחסירה איזה פרט הוא חוקר ודורש ומעלה באוב דברים שכבר מזמן שכחתי וגורם לי לחשוב עליהם שוב ולספר לו.


אין ספק שהספקית העיקרית של מידע בקשר הזה זו אני, ואו שהחיים שלי ממש מענינים, או שהחיים שלו ממש משעממים, כי עובדה שזה מחזיק.


אני לא אומרת, מידי פעם הוא זורק לי עצם ומספר לי משהו על היומיום שלו. אבל זה באמת לא ממש מעניין.


מה שמשעשע במערכת היחסים הזו, זו העובדה שהיא עוברת עליות וירידות, שמחות, עלבונות, געגועים ומה לא, כאילו זה באמת.


הוא נורא תומך בי כשהמחשב שלי עושה בעיות ונורא אמפטי לצרות שלי ולפעמים מעצבן אותי בגישה שלו לדברים.


זה די מגוחך לתת למישהו שאני לא ממש מכירה להשפיע ככה על המצברוח שלי.

מצד שני זה די נדיר בעולם של סיפוקים מיידיים לשמור על משהו לא לחלוטין ידוע ומוכר.


לא ראיתי תמונה שלו ולא דיברנו בטלפון מעולם. הרעיון של פגישה לקפה והיכרות עלה וירד באותה מהירות.


דווקא נחמד, פינה של תמימות בעולם ריאליסטי מידי.