רף הפלצנות עולה

לפני שבוע היה מי שהיה לי נחמד איתו בשיחות וירטואליות ואפילו בטלפון.


וגם היה לי ערב פנוי לגמרי וכנראה אפילו עודף מרץ. הוא הציע קפה ואני אמרתי – למה לא?


קבענו מקום ושעה והוא התקשר נרגש חמש דקות לפני שיצאתי לברר אם יצאתי כבר.


אמרתי לו שעוד לא. והוא ביקש בחינניות שאתקשר אליו כשאצא, שיוכל לתאם את זמן ההגעה שלו לזה שלי.

התקשרתי, הוא לא ענה. קורה, אנשים לפעמים לא מספיקים להגיע לטלפון, או נכנסים לשירותים, או טובעים באמבטיה, או נחטפים לרגע על ידי חייזרים.


התקשרתי שוב כעבור 10 דקות ושוב כעבור עוד שתי דקות ושוב כעבור עוד שלוש דקות.


למותר לציין שהוא לא ענה באף אחת מהפעמים.


בפעם האחרונה השארתי לו הודעה שמאחר והוא לא עונה ואין לי מושג אם הוא מתכוון להגיע, הפגישה מבוטלת, הסתובבתי וחזרתי הביתה.

אחרי כמה ימים ראיתי אותו און ליין וזו תמצית השיחה:

אני:


עכשיו כשאני רואה שאתה פה, אני מבינה שלא טביעה בשירותים היא שגרמה לך להתאדות לפני שבוע וקצת. חבל.

הוא:


שיפוטך המוטעה מעיד על חוסר סבלנותך… קפיצתך למסקנות מעיד על חוסר הרצון להעמיק… אשת לוט היא זו שגרמה לי לשתוק… זו היתה בחירתך קטנת האמונה… ואותה לא נותר לי כי אם לכבד…

אני:


תהיתי אם בכלל לטרוח לענות לך על זה, אבל אני ממילא לא יודעת להשאיר למישהו את המילה אחרונה, אז ככה: שיפוט מוטעה, קפיצה למסקנות, קטנות אמונה? בוא ואסביר לך משהו. לנסוע שעה לבית קפה ולשבת בו לבד, נראה לי מיותר לחלוטין. יש לי דברים הרבה יותר טובים לעשות עם הזמן שלי. ואם מישהו מבקש ממני להגיד לו כשאני יוצאת מהבית, ולא עונה לטלפון, אני יכולה להסיק מזה , רק שאין לי סיבה לנוסע כל כך רחוק. ואם אותו מישהו גם לא טורח לחזור אלי ולהגיד מה קרה במשך כל הזמן שעבר מאז, אני יכולה רק לשמוח שהסתובבתי וחזרתי ושלא בזבזתי עליו עוד זמן ודלק. את עניין אשת לוט אני לא מבינה, כך שאם זו היתה דרכך לתרץ את ההעלמות, בזבזת עלי מילים. וזה יפה שאתה בוחר לכבד אותי עכשיו, אחרי שלא כיבדת מקודם. משום מה זה נשמע כמו התנשאות, אבל זה די הגיוני בהתחשב בכך שאתה מטיל את האשמה עלי. האדם הסביר היה מתקשר, אפילו באיחור ומתנצל. אבל לא אתה. אתה טוען שהכל באשמתי, כי אני חסרת סבלנות וקטנת אמונה ואפילו קופצת למסקנות. יש דבר שנקרא מיקוד שליטה חיצוני או פנימי. מיקוד שליטה חיצוני זה להאשים את הסביבה בטעיות שלך. מיקוד שליטה פנימי אומר שאתה לוקח אחריות על הדברים שקורים לך ובודק איזה חלק בהתרחשות שלהם קרה בגללך. תחשוב על זה.

הוא:


אין בדבריי כדי להאשימך בדבר – ציינתי עובדות, גם אם קשה לך להכיר בהן. זכותך ללכת עם האמת שלך, אך זיכרי כי זו אינה אבסולוטית. אין צורך כי תיראי בדברים אלו את המילה האחרונה משום שאינני מאמין בדברים סופיים ומוחלטים. לא כל מה שאנו רואים מייצג את המציאות כהווייתה. ניסיתי להראות לך דברים קסומים ושונים אבל סירבת להגיע לאותה נקודה וזו היתה זכותך ובחירתך. זכרי דבר אחד – כל מה שנעשה נעשה מתוך כוונה טהורה להעניק לך משהו שונה. אין לי ספק שאת אשה מאד מאד מיוחדת – זה ניכר בשיחתנו הטלפונית ולא פחות בהתכתבויותייך עימי. לא משנה מה תהא החלטתך ובחירתך – לכבוד הוא לי.

אני:


איזה עובדות ציינת? השגת השגות על אופיי (קופצת למסקנות, חסרת סבלנות, בעל שיפוט מוטעה וכן הלאה) אבל איפה העובדות? כפי הנראה  אתה לוקה בעולם מושגי היסוד שלך. מתי בדיוק ניסית להראות לי דברים קסומים? (אני אגב, נגעלת פיזית מהמילה קסומים) ואיזה סוג? בואי תראי איך את נוסעת שעה באוטו לשומקום ויושבת כמו אהבלה לחכות לטמבל שלא טורח אפילו לחזור אלייך בטלפון? אכן קסם, להצליח להוציא אותי מהבית בהחלטה (פזיזה, בטח פזיזה) של רגע. אין שום קסם בהתפוגגות. הכוונות הטהורות שלך, ישארו כנראה טהורות, בעיקר אם תמשיך להתפוגג ולא תביא אותן במגע עם אף אחד. בכל אופן הצהרות לא עולות כסף. אבל לעשות את הדבר המוכבד היחיד – להתנצל, לא עשית.

הוא:


מילתך תיוותר המילה האחרונה!

אני:


ברור

עכשיו…. האם מישהו יהיה אדיב דיו ויסביר לי את עניין אשת לוט?


ואת עניין הנדיבות הקוסמית של הבחור?


מישהו יכול להסביר לי משהו על גברים במילים חד הברתיות שאני אוכל גם להבין?

ובאותה נשימה, מישהו יכול להסביר לי למה החלק ההוא שם באמצע הפוסט מתעקש להשאר צבוע בצבע אחר? זה לא שתיכננתי ככה, זה פשוט מתעקש להיות ככה.


שאני חסרת אונים מול הטכנולוגיה הבסיסית ביותר…..