ככה לא בונים חומה

אני נוסעת באוטו ושומעת רדיו. ויש את הזמן הזה של הפרסומות ואת הפרסומת הזאת של ספריי לפתיחת הצנרת הסתומה באף.


פרסומת אחת של השעון הדובר לפני ואחרי ופרסומת אחרת של טייס שמודיע על נחיתת חירום.


לא כל כך מפריע לי שמבהילים אנשים בפרסומות עם נחיתות חירום וכל זה.


אבל בניית האתוס המפואר הזה של ללכת לעבודה אפילו שאתם חולים ואומללים ולא נשמעים אנושיים במילימטר, מעצבן גם מעצבן אותי.


כי אני קורבן אומלל של הדבר הזה בדיוק.


השותפה שלי עברה ניתוח קטן ונמצאת כבר שבוע שני בחופשת מחלה ואין ברירה, מישהו צריך להחזיק את המקום.


ובאופן מיקרי ומוזר, המישהו הזה, זו אני.


ואני משתעלת כמו שחפתית ומנוזלת כמו המוביל הארצי.


לדעתי, כרתו חצי יער גשם רק בגללי בזמן האחרון עם כמויות הטישו שבהן אני משתמשת.


ואפילו היה לי חום!


ובכל זאת בגבורה והקרבה, לקחתי כדור והלכתי לעבוד.


מישהו אמר לי  שאין לי מה להקריב כי לטווח ארוך הבוסים לא זוכרים את זה.


אבל אני חושבת על הזוטרה שלוקחת יום מחלה, לה או לילד לפחות פעם בשבוע וחצי ואנחנו חורקים שיניים וזוכרים גם זוכרים.


אז אני מהמרת על זכרון הזבוב של הבוסית. אולי פעם אחת הוא יפתיע לטובה.


ומתנחמת בעובדה שאני באמת חייבת לבוא כי הזוטרה עושה בלאגנים שיקח לי חודש להתיר אם לא אהיה יומיים.


וסוגרת את הרדיו כשמגיעות הפרסומות המעצבנות.